לקח לי זמן להחליט שזו היא. בהתחלה הייתי משוכנע שזו לא היא. ההתחלה הזו היתה לפני שלוש שעות, כשראיתי את התמונה שלה, ואפילו לא זכרתי שהיא היתה איתי פעם בכיתה. זה לא מפתיע שלא זיהיתי אותה, היא לא דומה בכלום לבחורה הזו, שבעצם היתה די ילדה אז למרות שהיתה בת שבע-עשרה, וגם השם שלה לא אמר לי דבר כי אף פעם לא הייתי טוב בשמות, ובכל זאת השארתי עליה את המבט לרגע נוסף לפני שסגרתי את החלון. אחר כך הלכתי להשתין ולרחוץ ידיים במים החמים שלא נשארו בגלל הדוד החשמלי שמקצר ולכן אסור להדליק אותו, והלכתי להכין לי קפה וגירדתי את הגרגרים שהתייבשו בתחתית הצנצנת בתנועות קצרות ומהירות כשפתאום הבנתי שזו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותה. הסקרנות שלפה לי מהיד את הצנצנת, הניחה אותה על השיש והובילה אותי בחזרה אל המחשב. פתחתי מחדש את הלשונית שנסגרה לאחרונה והתבוננתי בה שוב, בסתיו, וניסיתי להיזכר האם גם אז היא התעקשה לכתוב את השם שלה בלי י'. סתו. כאילו שהיא לא רואה שזה נראה מוזר. התעלמתי מהאיות והתרכזתי במבט שלה. פעם הוא היה יותר מבויש, היא התבוננה בי בחיוך קטן שאפשר היה לתאר אותו כמבויש אם ממש משתדלים, אבל העיניים שלה התבוננו בי כאילו שהיא בוחנת אותי. נעצתי בה את המבט שלי אבל היא לא הגיבה. החלטתי לכתוב לה.
שלוש שעות לאחר מכן אני וסתיו, ואני יכול לאיית את זה איך שבא לי, מדברים בטלפון. לא היה קל להביא אותה לתת לי את המספר שלה, לא שהיתה לי בעיה להשיג אותו בדרכים לא ממש מסובכות, אבל חשבתי שראוי שהיא תתן לי אותו. נכון שהיא התלבטה בלי לשתף אותי אבל אחרי שכנעתי אותה שחבל שנבזבז זמן על שיחות כתובות, כשכל מה שאני רוצה זה לשמוע אותה ולחבר את הצליל שלה לתמונה שיש לי בראש. כמובן שלא אמרתי לה את זה, לא הכל אני צריך להגיד, ובטח לא לה, בטח לא אחרי כל השנים. בהתחלה השיחה מתנהלת בהיסוס, כמו אנשים שנפגשים אחרי חמש-עשרה שנה בערך ומנסים לגשר על הפער בין מה שהיה אז לבין מה שעכשיו. אני מקשיב לה, אבל בעיקר לקול שלה, מחפש בו את זו שפעם.
אני מספר לה שכמעט שלא זיהיתי אותה. כן, עבר זמן, היא אומרת. הרבה זמן, אני מסכים. שנינו שותקים. מתחשק לי להרגיש אותה, להעביר את היד במורד הגב שלה עד שאגיע לחיבור הזה, המתעקל, בדרך לטוסיק, והיא תרעד והצמרמורות יעברו בה, והיא תיצמד אליי ותגיד לי שהיא לא מאמינה איך שהיא לא הבינה כל השנים האלה עד כמה שהיא מתגעגעת אליי ואני רק אחייך ואתפוס את הטוסיק שלה, בהתחלה בעדינות ואחר כך קצת יותר בכח ואשאיר בו סימני אצבעות משתוקקות, אבל אני רק אומר לה "את נשמעת שונה". היא ממשיכה לספר לי על העבודה שלה והבעל שלה, כי היא התחתנה לפני חמש שנים ויש לה אפילו ילדה קטנה, וכמה שטוב לה עם האמהות, וכמה שהיא התבגרה, וכמה שטוב לה בחיים וכמה שכל זה לא מעניין אותי בכלל ורק המחשבות על הטוסיק הזה והמבט המבויש שהיה לה מתנגנות לי בראש עם מנגינת הקול שלה, ששונה כל כך ממה שרציתי שתהיה. אני קצת מתחרט על כך ששכנעתי אותה לדבר איתי, בתמונה עוד אפשר היה לדמיין אותה כמו שאני רוצה, אבל עכשיו זה הפך לבלתי אפשרי.
אני מציע לה פגישה, למרות שאני לא באמת רוצה, והיא ממלמלת משהו על לוחות זמנים שאני לא באמת שומע, וכבר לא מתחשק לי כל כך לפגוש אותה, אז אני אפילו לא לוקח ללב את התגובה שלה. היא אומרת בחיפזון משהו לגבי זה שהיא חייבת לסיים כי מישהו מחפש אותה בקו השני ואני אומר שבטח, גם אני חייב ללכת, ואנחנו מסכימים שחייבים לשמור על קשר, עכשיו שמצאנו אחד את השני, ושנינו יודעים שזה לא יקרה. אני סוגר את השיחה ומתבונן עוד פעם אחת אחרונה בתמונה שלה רגע לפני שאני לוחץ על האיקס בצד למעלה.
