אני לא מבינה איך זה קרה. את הפרטים אני כמובן מבינה ויודעת, ואני חלילה לא מתנערת מאחריות לעניין, אבל לעזאזל, איך זה קרה? יש את שברי המשפטים שנאמרו, ואז את אלה שבאו בעקבותיהם, ואת המילים הקשות שאיש מאיתנו לא רוצה לומר (ובכל זאת אומר) ואיש לא רוצה לשמוע (ובכל זאת מקשיב) ואת הפגישה הזו, בה ישבתי למרגלותיו והסברתי, או לפחות ניסיתי להסביר, ואת הדמעות שהוא לא ניגב בעדינות ורק הותיר אותן לטפטף כדי שארגיש ואדע ולא אנסה להסתיר ממנו את מה שאני מרגישה.
זו לא הפעם הראשונה בה רבנו, אבל זו הפעם הראשונה בה לא הצלחתי לפייס אותו. הוא אמר שאין טעם לבקש סליחה, כי הוא לא זקוק לסליחה ואת ההחלטה הזו אי אפשר לבטל, הכל גמור וחתום וברור ומוחלט. ניסיתי, בחיי שניסיתי. התחננתי. אמרתי לו שזו טעות לוותר על מערכת יחסים כזו גם אם יש משבר, כי הוא עניין רגעי, ואפשר להתגבר עליו. אבל הוא החליט, ואני לא מסוגלת להתווכח איתו, ואני לא יכולה להתווכח איתו, ואני לא רוצה להתווכח איתו.
אני מנסה להפסיק לחשוב עליו באופן בו חשבתי עליו עד עכשיו - זה שתמיד לצדי, תומך ומבין ומחבק וסבלני. אני לא יודעת כמה זמן יקח לי להפסיק. אני נאחזת במחשבה שאני איתו למרות שאני כבר לא. אני לא רוצה לחשוב את זה, אבל צריך להתמודד עם המציאות במקום להתעלם ממנה, גם כשהיא שוברת את הלב.
נדמה לי שזה משהו שעובר בראש של כל נשלטת, המחשבה על הרגע שאחרי. גם ברגעים הכי טובים, היא מנקרת בעוז על נימי הנפש ומסרבת להיעלם. אם כל כך טוב לי איתו, אז זה בטח יגמר מתישהו, זה הרי לא יכול להיות כל כך נהדר לנצח. מתחשק לי לבעוט בבטן למחשבה הזו, שהצליחה היכן שכשלתי.
היה לי כל כך טוב איתו. היה לי נפלא. למדתי איתו וממנו, אהבתי המון וחזק, הנחתי לו להוביל אותי למקומות שלא הכרתי, התמסרתי, התמכרתי.
ועכשיו הכל נגמר.
