אני יושבת על הכסא, זה שנמצא בערך מול דלת היציאה מהבית. ניתן היה לנחש שבחרתי בו מתוך איזו נהמת תת-מודע שהפצירה בי למצוא מקום שיאפשר לי להימלט, אבל האמת היא שלא אני בחרתי במקום הזה. לפני שתים-עשרה דקות הוא פתח את דלת חדר השינה ואמר לי לבוא אחריו, הושיב אותי פה ומאז אני פה, יושבת על הכסא.
אני מסתכלת על הכף שלי, בוחנת אותה כאילו זו הפעם הראשונה בה נפגשנו. כף נירוסטה, ידית לבנה מפלסטיק עם קילוף קטן בצד. פעם היו עליה פרחים לבנים גם הם, אבל המדיח הצליח לקרצף אותם מעליה. לכלוכים לא, פרחים כן. אולי אני צריכה להוסיף מלח או מבריק או פשוט לעבור להדיח כלים ביד. הצלחת שאני לא רוצה להסתכל עליה ניצבת ממש מולי, ובכל זאת אני מנסה לא להתבונן בה.
"את יודעת שאין לך ממש ברירה", הוא אומר ומזיז את הכסא הקרוב אליי אחורה, מתכונן להתיישב בו, ואז מתחרט ומחזיר אותו למקומו. אני ממשיכה לא להסתכל על הצלחת אבל גם לא מרימה את העיניים אליו, כדי שלא ישים לב שאני לא מתבוננת בצלחת. הצלחת היא בעצם קערה לא עמוקה מדי. נדמה לי שקיבלתי אותה פעם מסבתא שלי, כשבתוכה ערימה קטנה של עוגיות. היא שכחה לבקש אותה בחזרה, ואני שכחתי להחזיר. אבל עכשיו אין בתוכה עוגיות. הפעם מדובר במרק. עוף.
הוא מושך את הכסא מולי. מתחשק לי שילך. אולי במקרה יצלצל הטלפון שלו, עם נעימת הפתיחה של החבובות, והוא יגיד לי בלי קול, רק עם השפתיים, שאני יכולה ללכת לחדר בחזרה. אבל אין חבובות ואין שפתיים ויש רק צלחת מרק עוף שעומדת מולי ואני מעמידה פנים שאני לא מתעלמת ממנה.
"אני יודע שסיכמנו, אבל את יודעת איך זה".
"איך זה?", אני מרימה אליו עיניים ומיד מורידה, נזהרת לא להרטיב את המבט שלי במרק.
"ככה זה", הוא אומר כאילו שזו תשובה אמיתית. אני רוצה לומר לו שזו תשובה מחורבנת, אבל אני לא אומרת. "קחי את הכף".
אני לא רוצה לקחת את הכף. "זה מגעיל אותי", אני פולטת בשקט.
"איך כף יכולה להגעיל אותך?", הוא מדבר אליי כמו אל ילדה קטנה, וזה מעצבן אותי נורא. הוא נושף אוויר באיטיות, כאילו שדיברנו על זה כבר. אולי כי דיברנו על זה כבר לפני שתים-עשרה דקות, כשהוא הסביר לי את העניין הזה עם המרק, כשעוד חשבתי שהוא צוחק איתי, כי הרי היה לנו הסכם בלתי כתוב. מתחשק לי לקום ולזרוק את הכף לכיור ולהגיד לו שאני לא ילדה קטנה ושיפסיק להגיד לי מה לעשות, וההסכם, שלא ישכח אותו, כי אם הוא ישכח, אז גם אני יכולה לשכוח כל מיני דברים אחרים! ולא אכפת לי גם לצעוק עליו, ולהתרגז, ולהראות לו שהוא לא יכול לעשות בי מה שהוא רוצה, כי אני בנאדם, עם צרכים, ועם רצונות, ויש לי דברים שחשובים לי ועקרוניים, והוא לא יכול להתעלם ממני ככה. הוא מסיים לנשוף את הנשיפה הארוכה שלו ונדמה לי שהוא עומד לקחת עוד שאיפה ארוכה ולנשוף גם אותה, אבל הוא רק מסתכל עליי ואומר שוב – "קחי את הכף". יש לו מבט רציני. לפעמים הוא אוהב לצחוק עליי ולהעמיד פנים שהוא רציני כשהוא לא, אבל פה אי אפשר לטעות, הוא באמת רציני.
"את יודעת, כשהמרק מתקרר הוא פחות טעים, ולחמם אותו שוב זה הרבה פחות מוצלח, אז אני מציע לך להתחיל לאכול עכשיו" והוא לא אומר את ה"אחרת אני אאלץ" שאפשר לשמוע אם מקשיבים טוב. בא לי לקום ולהשליך עליו את הצלחת המגעילה הזו. כבר ארבע שנים שאני צמחונית, ומאיפה החוצפה הזו לנסות להאכיל אותי בכוח מרק עוף. כאילו שהוא לא יודע מה זה עניין עקרוני, הרי על הדברים שחשובים לו הוא מקפיד, אבל פה מדובר במשהו אחר, והוא בטח לא מבין על מה אני מדברת, מבחינתו אני צריכה לעשות כל מה שהוא רוצה שאעשה, אבל עכשיו, כשהצלחת הזו ניצבת מולי, אני אפילו לא יכולה להסתכל עליו או עליה. הרי היה לנו הסכם בלתי כתוב – אני לא אעיר הערות על הבשר שהוא אוכל, והוא לא יציק לי בנוגע לצמחונות שלי. וזה באמת עבד מצוין שלוש שנים בערך, עד עכשיו, עם הצלחת שתקועה מולי, ועם ההסברים שלו שאם אני צריכה לבחור בין תרנגולת לבינו, ברור במי אני צריכה לבחור. לעזאזל איתו.
"אני מבין שאין ברירה", הוא מתרומם מהכסא. אני מנסה להבין האם הוא כועס או מיואש, האם הוא עומד לקחת ממני את הצלחת ולהעביר אותה לכיור ומשם למדיח שלא ממש מצליח להוריד לכלוכים, האם הוא עומד להתבונן בי במבט שרק אני וכאלה שהיו פעם במקומי מכירות, והאם אני עומדת לחטוף על זה אחר כך. הוא אוהב להעניש אבל לא בסמוך למעשה, זה משעשע אותו הרבה יותר. כן, אני ממש בטוחה לגבי הלחטוף. אני מניחה שיש עליי מבט מבוהל. הלב שלי דופק בפראות. הוא מתכופף אליי ואני כמעט יכולה להריח את הסטירה שתינעץ לי בלחי, אבל הוא רק מרים את הכף. כפות הידיים שלי נטועות על מושב הכסא שלי. הוא מניח בעדינות אצבע על יד שמאל שלי ואומר בשקט – "תראי, אני טועם".
הוא ממלא את הכף במרק. הידיים שלי רועדות. הוא מקרב את הכף לשפתיים שלו ויונק את הנוזל באיטיות. ואז שוב. אני מתבוננת בו, במסע של הכף מהצלחת אל הפה. הוא ממלא אותה שוב. "עכשיו", הוא אומר, "תחשבי שזה כאילו שאני מתנשק איתך". הוא מגיש אליי את הכף. הריח מסתובב לי ליד הנחיריים. "כאילו שאני מנשק אותך", הוא מתקן, ומציב את הכף בין שפתיי.
היה לנו הסכם בלתי כתוב.
