לפעמים הוא עוצר לרגע את שטף הדיבור, ואומר לי - את יודעת, אני לא צריך לגלות לך את זה, ואני יודעת שזה בדיוק הזמן שלי להקשיב ולזכור, לנסות לצרוב לתוכי את המילים, כי דווקא אותן אני רוצה לשמוע ודווקא אותן להבין. ואז, אחרי זמן קצר או ארוך, הוא אומר לי משהו ואני מיד מבינה למה הוא התכוון, ואז הוא תוקע בי מבט כזה, מרוצה להפליא - ממני ומעצמו - ואומר לי משהו מחויך.
אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו, אז בבית קפה, בה סיפר לי על החבר-הכי-טוב-שלו והדגיש את מערכת היחסים המופלאה ביניהם, ולצערי אני שוב לא זוכרת את המילים המדויקות, ואיך הם מבינים אחד את השני בלי לומר מילה, רק מתוך שבריר מבט, ואני הרגשתי אז את הרצון להבין ולדעת ולקלוט ולפרש בדייקנות גם אני, ורציתי להיות כזו שמסוגלת לקרוא את המחשבות שלו באופן מושלם, כדי להיות מושלמת, כזו שתמיד תזכה לאישור ולמבט המרוצה הזה.
ולא תמיד אני מצליחה. לפעמים אני טועה, לפעמים דברים נעלמים ממני, לפעמים אני לא מבינה גם כשמסבירים לי, לפעמים אני נתונה בתוך המחשבות שלי ולא שמה לב למציאות האמיתית שמתרחשת סביבי. נכון שאני יכולה להיות מאוכזבת מעצמי ומדברים שאני עושה וחושבת אבל אני בוחרת שלא להתאכזב ולהיות סלחנית כלפי עצמי. בדיוק כמוהו.
