אתמול חשבתי עליו מתגלח. אני לא יודעת למה נטפלתי דווקא לעניין הזה, בעיקר כי מעולם לא צפיתי בו מתגלח, אבל לדמיין אני יודעת. ובדמיון הוא התגלח. הקצף כיסה רק לחי אחת שלו, והוא עבר עליו באיטיות ובדייקנות ובריכוז, אולי כדי לא להיפצע, אולי כי כך רציתי לחשוב עליו.
לפעמים אני משאירה את המחשבות שלי ומניחה אותן בצד, מתוך הנחה שאעסוק בהן בהמשך. במקרים רבים אני שוכחת, אבל לפעמים אני זוכרת. אני מנסה להבין למה זה מושך אותי, האיטיות-דייקנות-ריכוז האלה, ההתמקדות במלאכה אחת שהיא לכאורה פעוטה אבל למעשה יש לה חשיבות עצומה, לפחות באותו רגע, לפחות בדמיון שלי. אולי זה המבט שלו, של איש (להבדיל ממבט של גבר או בחור) שיודע מה הוא עושה, שמבין מה הוא צריך לעשות, שעסוק בענייניו בשעה שאני מביטה בו, גם מתוך המחשבות שלי, והוא מתעלם מהמבטים שלי למרות שהוא ודאי חש בהם, ואני יודעת היטב לא להפריע והוא יודע היטב לא להניח לי.
זה כמו להתבונן בו מתלבש. למרות שברוב המקרים אני מקבלת תפקיד פעיל כמלבישה ראשית, לפעמים אני מתבוננת בו בזמן שאני מתלבשת בעצמי, ולומדת את התנועות שלו. ללבוש את החולצה, למשל, בעיקר אם היא חולצת כפתורים, בעיקר אם צריך לשים לב לכך שאסור לה להתקמט, בעיקר אם האצבעות שלו נוגעות בכפתורים בסוג של ליטוף שאני לא יכולה להסיר ממנו את העיניים. אולי העניין עם הגילוח הוא לא בנוגע למבט, אלא בנוגע לאצבעות. כנראה גם וגם.
אני רוצה לדעת בדיוק כיצד הוא עושה את כל הדברים הקטנים האלה, אבל רק כמעט, כדי שתהיה לי סיבה לבקש לצפות בהם שוב ושוב.
