לפני 18 שנים. 17 ביוני 2006 בשעה 14:32
וזו אשמתי, או הבחירה שלי, כיוון שזה מה שאתם אוהבים לקרוא, ואני מספקת את הסחורה. בלי לשפוך את הקרביים, בלי להתערטל ולהסתכל איך כולם קוראים ולאף אחד אין מה לומר. הרבה יותר קל לשלוף את הקלילות, את ההומור - לכתוב דברים שלא ממש נוגעים, אולי רק מכעיסים או מעצבנים - זה רגש שאפשר לפרוש לעיני כל, הרי זה לא כמו לספר מה אני מרגישה.
ואני מרגישה, ועוד איך. אני מרגישה ולא יכולה להביא את עצמי לכתוב. אני מעדיפה לסגור, לשמור, להחביא. למה? כי אני יכולה. כי ככה זה הכי בטוח. אני כועסת על עצמי שאני מעדיפה ללבוש את החיוך הכי יפה בארון, במקום להיות גלויה במקום בו אני יכולה להתפשט בלי שאף אחד יוכל להצביע עליי ולומר - זו את, אני מכיר אותך. גם במקום הזה, במקום הכי אנונימי שיש לי, אני מעדיפה להתחפש. אני לא רוצה להגרר לקלישאת הליצן העצוב.
