7674

ואם כל זה לא מספיק.. וכנראה - לי, זה באמת עדיין לא מספיק.
אז הבוקר הזה באמת מוזר.
שוב בעבודה. שוב הבלאגן. כן, נכון.. קצת נרגע. אבל עדיין. כמו מן תחרות בלתי פוסקת, מרדף אחרי הזמן, אחרי המקום, אחרי השידור. שכן יהיה או לא יהיה, שכן יעבור, או שוב יפול.
בעיקר אחרי הזמן אני חושבת. הזמנים פה, כל כך קריטיים. אם רק אדע להתייחס אליהם בצורה יותר נינוחה, הימים האלה יעברו כנראה, קצת יותר בקלות.
אבל מצד שני, אולי לא כדי להמעיט מערכם, ולתת להם את הכבוד הראוי להם. לזמנים. כי הם הם המשמעותיים בכל הסיפור. והם הדבר שעליו יפול או יקום העניין.
אז כן. זה מרדף אחרי הזמן.
ובתוך כל זה, פתאום טלפון. הקול הזה, מהעבר. אבא. חלף קצת זמן מאז שמעתי אותו לאחרונה. והנה הוא מתקשר. והייתי עסוקה באותו רגע בעוד טלפונים, וסגירות, ואישורים. וכנראה נעלב, התינוק הקטן. ונזף בי. משהו שטותי. בנאלי. חסר חשיבות. נדוש. לא מקורי. ילדותי.
אבל כמו "ילדה טובה", קיבלתי את הנזיפה - והרגשתי את הדמעות עולות בגרוני. חונקות.
הייתי חייבת לסיים את השיחה. וכן, גם התעצבנתי שהוא נפל עליי ככה, דווקא עכשיו.
לא אמרתי לו שכואב, אבל השמעתי לו שאין לי סבלנות אליו עכשיו.
מה לעזאזל הוא עושה לי. תחת כל הלחץ שאני נמצאת בו, עם כל העייפות, עם כל הזעזועים הרגשיים - רק הוא היה חסר לי במלודרמה הזאת.
אז סגרתי את הטלפון.
ואמרתי לעצמי, תני לזה יקירתי. תוציאי.
וזה באמת יצא. כנראה הלחץ. והמלחמה שבתוכי. והרגשות הסוערים.
והדמעות הציפו את העיניים.
אינסטנקטיבית, גלשתי לתוך המחשבות. דיברתי אל עצמי כמו שאני מדברת פה, בכתיבה. מתארת את מה שקורה לי. וזה מה שהיה. תיארתי לעצמי אותי - בוכה.
וכמו שחלפה המחשבה הזאת בראשי, הדמעות נעצרו. והעיניים התייבשו.


בכל מקרה, זה תמיד נעים לחוות שחרור כזה. פתאומי. שנראה כאילו לא קשור לזמן ולמקום, אבל הוא מגיע. ככה סתם. או שאולי לא סתם.
אז נתתי לזה לצאת.
ואני ממשיכה לעבוד.