קול המוסיקה הפסיק לשדר. זה קרה כבר כמה פעמים מאז תחילת המלחמה. התדר דומם. ומידי פעם, קריין עולה לאוויר, ומודיע באיזה אזורים בארץ מופעלת אזעקה עכשיו, ושכדאי לתושבים באיזורים אלה להיכנס לחדר מוגן או פנימי. מוזר. הפכו אותו לערוץ חירום, של המלחמה הזאת.
לא יכלו לקחת משהו יותר לא נחוץ כמו רשת ג' או משהו כזה. דווקא את המוסיקה הקלאסית הפסיקו לשדר..
סתיו השקתה אותי שוב, כמו שצריך אתמול.
במן אקט ספונטני ונמהר, מצאתי את עצמי עם ק. במועדון. קצת בגלל שרציתי לראות את ההופעה של ונוס, וקצת בגלל שרציתי שק. יהיה שם, ויחווה את המועדון בפעם הראשונה. לצערי, המועדון לא היה כבכל יום שלישי. האווירה הייתה אחרת. האנשים קצת אחרת. והמוסיקה, לגמרי אחרת.
אבל בכל זאת, מצאתי את עצמי בשתיים בלילה, מפזזת בטירוף, מזיעה נורא, מפלרטטת עמוקות עם פילוסוף בעל שורשים יהודיים חזקים. היה קצת הזוי. החושניות, החום, האהבה, עם הציטוטים המרשימים מכל ספר אפשרי שקראתי בחיים, או שלא קראתי. ניטשה, הרמן הסה, תנ"ך ורבים וטובים אחרים. וכל זה, תוך ריקוד חושני מתמשך, מגע נעים, מילים חמות והרבה הרבה אלכוהול.
שוב. תודות לסתיו. שגם הפעם לא הכזיבה. כל כך יפה הילדה הזאת.
מזל שעם הפילוסוף, זה היה רק פלירטוט חסר מעצורים, ותו לא. כי כשהגעתי הביתה, חיכתה לי הודעה ממנו, ש"גם אני נשוי".. לא יאומן.
אבל הפעם, לא התרגשתי מזה בכלל. היה לי נעים. לא ידעתי. לא היה רלוונטי. לא היה המשך. וזה הכל. מה שאני לא ממש מבינה, זה למה הריח שלי מושך אותם. את כל הנשואים האלה.
למרות שהירהרתי בזה בימים האחרונים מעט, וגיליתי, שאולי משהו מושך אותי לשם. הקלות שבעניין, זה שאין שם לחץ, זה שזה לא יכול להתפתח לשום דבר משמעותי. או לפחות לא מחייב וטוטאלי. בעצם אני לא יודעת. הכל יכול להיות. אבל זה קצת מקל עליי את ההתמודדות, עם יחסים אפשריים. וזה משאיר אותי להתענג על הרגע, ועל המצב, ועל החוויה.
הבוקר הזה הזוי מעט.
התעוררתי מוקדם מידי. אחרי שהלכתי לישון מאוחר מידי. עם הרבה יותר מידי אלכוהול בדם.
אבל נראה לי שאחזור להתפנק במיטה עוד מעט. אדליק מזגן. אתחבר ל"חדר בית המלון" שלי, ואצלול. למרות שהעבודה חזרה לקצב הקודם שלה, ואני שוב לא בחופש. כך שאם הטלפון מצלצל, אני מתייצבת, עונה ומתפקדת.
מה לעשות.. אלה הם חיי.
לפני 18 שנים. 22 ביולי 2006 בשעה 8:30
