7674

עשיתי פאשלה. העייפות כנראה החזירה אותי מוקדם מידי למיטה. והפאשלה שלי עלתה כמה מאות דולרים. טוב נו.. זה ברור שעם עומס שכזה קורות פאשלות לפעמים. אבל התגובות שלו, ההלם שהוא נמצא בו, מה?? את עשית פאשלה?? כן כן אדוני, אני, בשר ודם, עושה פאשלות לפעמים.
זה יעלה לי.. זה הרי ברור. הוא יזכיר לי והוא יזכיר לי. המניות שלי צונחות פלאים אצלו, אחרי פאשלה כזאת. הכסף, זה מה שחשוב. אי אפשר לראות שיש בן אדם מאחורי ההגה של המערכת הזאת. בן אדם, שלפעמים עושה טעויות. טוב, אולי אני קצת מגזימה. אבל לזכותי ייאמר, שבכל המלחמה הזאת, כמעט, לא עשיתי טעויות בכלל. והנה. דווקא עכשיו. בין שינה לשינה. בין התעוררות להתעוררות. עשיתי פאשלה.
כי ככה זה אולי. כשעובדים מהבית. אז דברים רבים מסיחים את דעתי. ופתאום, מה שהייתי צריכה לזכור, נשמט ממוחי.
וזה מה שקרה.
ועוד מתוך שינה, לקבל על הראש. להבין שטעיתי.
באסה.
אז כבר התעוררתי. עוד לא שטפתי פנים. ולא שתיתי קפה. והייתי רוצה נורא עכשיו שיהיה לי חיבוק חם ואוהב במיטה. כשמה שכן רובץ אצלי במיטה, זה רוני החמוד שמתכרבל בין השמיכות.
טוב, זה גם משהו. אבל מילה טובה, לא הייתה מזיקה. למרות שיש לי את כל המילים הטובות בשביל עצמי. אבל מה לעשות.. אני כל כך שונאת לעשות טעויות. כל כך כל כך לא חיה איתן בשלום.

עכשיו הייתי רוצה שתתקשר. ותלטף אותי עם הקול עמוק שלך. ותקלל אותו. ותעודד אותי. ותהיה מקסים, כמו שאתה תמיד. טוב נו.. כמעט תמיד. אבל אני יודעת שלא תתקשר. ולצערי, אני גם יודעת כבר, שהקול שלך במציאות לא נשמע בכלל אותו דבר. אולי אותה נימה. אבל גם היא.. קצת משובשת. לפחות יחסית לטלפון.
זה מוזר לי לכתוב על זה, כי אני יודעת שהעיניים שלך ירפרפו על פני המילים. ואני קצת חוששת. אבל אשחרר את זה מהמערכת. כי שום טוב לא יצמח מזה כשזה תקוע בינינו.
הקול שלך הדליק אותי. כן. והמילים שלך והרצון שלך. וכן, מה לעשות, ברגע שאמרת שאתה נשוי, קצת ירד לי. למרות שטרחת להעלות את זה חזרה מהר מאוד. אבל הריאליות, מתדפקת בעוצמות בתוך המוח, ואני יודעת, שאתה מחוייב למשפחה היפה שלך. ולעולם לא תהיה לי.
ולמרות שאוהבת סקס שכמוני, צריכה לקפוץ על גוף מטריף כמו שלך, על קול משגע כמו שלך ועל דמיון פורה כמו שלך, עדיין - זה לא ממש קורה.
חלמתי עליך עכשיו. חלמתי שאתה בא, ושוב, מצווה עליי עיניים מכוסות עם צעיף משי. ואני לא רואה כלום. ואתה לידי. ופתאום יש לך טלפון. ובמקרה, הצעיף משתחרר מעט. ונופל. ואני רואה אותך.
ואתה נראה כמו נסיך. נסיך איטלקי. רחב. שיער גלי, קצת מאפיר. עיניים בהירות גדולות. פנים רחבות, חזקות. שפתיים גדולות. יפה תואר. עדין וחזק בו זמנית. והפנים שלך עושות לי צביטה, כל כך חזקה בלב, שאני נצמדת אליך, מחבקת אותך, ואומרת לך, זהו, התאהבתי בך.
אני חושבת שרגע אחרי זה, בחלום, כבר השתנית. הצעיף פתאום נפל מכיוון אחר, ואתה גם, נראית אחרת. לא זוכרת. ולא זוכרת את סוף החלום. רק שחלמתי את זה. וזה היה נעים וכואב.

ולגבי המציאות, אולי השקטתי את ההתלהבות. אולי המפגש בינינו, שהיה מוזר וקצת אנמי מידי בשבילי, השקיט אותה. אני לא יודעת. מה שבטוח, שהיא בהחלט נרגעה. אם ב"זכותי" ובזכות ההתלהבות שירדה, ואם ב"זכותך" ובזכות ההתלהבות שירדה לך, נוכח ההתלהבות שירדה ממני.
לא יודעת. ובאמת אין טעם לדוש בזה כל כך הרבה. ובטח לא להילחם.
אבל הייתי רוצה אותך עוד. קרוב לי לאוזן. מעלה אותי לרמות הרגש החזקות, שהצלחת בכישרונך הרב להעלות אותי, לא פעם ולא פעמיים. משהו ממך לא מאפשר לי לשחרר. לעזוב.
אני רוצה. אבל מודה, הרצון הזה מבוסס על משהו שלא כל כך קשור למציאות שלנו.
הוא קשור למציאות שלי, עם הקול שלך לוחש לי באוזן.
ואולי, רק אולי, נוכל לחבר בין המציאות הפרטית שלי, לבין המציאות שבה אנחנו ביחד.
אולי, ואולי לא.