אני עוד לא יכולה. עוד לא. אבל היום, אני מרגישה את זה יותר מתמיד. את הרצון העז. להיות שלך. מרגישה את הלב יוצא לי מהמקום עכשיו, כשכותבת את המילים האלה.
מנסה לדמיין, מה בך עושה לי את זה. למה אתה. למה היום. למה בעוצמה כזאת.
אז אני לא יודעת.
היום, כי אתה לא מרפה. אתה ממשיך לרצות. אתה רוצה אותי. אתה רוצה אותנו. אתה רוצה. וזה כל כך נעים לי לדעת את זה. שאתה רוצה.
אני לא רוצה לראות אותך. אבל רוצה להרגיש. רוצה לשמוע. רוצה לדעת, שאתה רוצה.
הידיעה הזאת, מלווה אותי. גורמת לי לחכות לך, לצלצול הזה, לקול שמלטף אותי ב"מה שלומך".
ואז אני פתאום נרתעת.
חושבת על מה שאתה אומר. מה שאתה מבקש. מה שאתה דורש.
לא רוצה לאכזב אותך. לא רוצה להגיד לך לא. אבל זה מרתיע אותי.
הכי יקר לי, וקרוב לי ללב, זה שאתה לא מפסיק לרצות. זה ששיגעתי אותך, ואתה עדיין רוצה. וראית אותי, נגעת בי, ועדיין רוצה. וכל המכשולים והמטרדים למיניהם, ועדיין, אתה רוצה.
זה לא הכמות. וזה לא האופי של העניין. זאת האיכות.
ולמרות שאמרת שאתה משתעשע. אני לא מאמינה לך. אני חושבת שיש בך משהו שנמשך אליי, ככה, מתוך החיבור הזה, בינינו, על אמת.
ולא, אני לא רוצה למצוץ לך.
ולא, אני לא רוצה שתדפוק אותי בתחת.
ולא, אני לא רוצה שתרד לי.
ואפילו, לא שתזיין אותי.
טוב נו, לגבי האחרון, אולי כן. קצת. אולי הרבה. עמוק.
אבל מה שבעיקר חשוב לי
ועושה לי
חם בלב
ונעים בנשמה
זה שאתה רוצה.
אותי.
הלוואי שזה היה יותר..
יותר מציאותי
יותר הגיוני
יותר נכון
ויותר אמיתי.
לפני 18 שנים. 22 ביולי 2006 בשעה 19:49
