זהו. היום הרגשתי את זה. לגמרי.. הייתי שם.
רציתי להיות שפחה. שלו. רק שלו. רציתי להיות בידיים שלו, עם עיניים מכוסות, ערומה, כנועה, חסרת אחריות, חסרת שליטה. וכך היה.
כל כך רציתי להתמסר.
כל כך רציתי שיעשה בי כרצונו.
כל כך רציתי להרגיש שוב, את מה שהרגשתי אז.
לאבד את עצמי לדעת.
להתגרות עד אובדן חושים.
להתמסר.
ושוב, לצערי... זה לא קרה.
משהו בו, אני לא יודעת מה.
משהו בי, אולי.
משהו בנו, כשאנחנו נפגשים, פשוט, לא קורה.
הציווים, לא גירו אותי.
הסטירה, לא כאבה מספיק.
התשוקה, לא בערה. בכלל בכלל לא בערה.
אולי לרגע קט. כשהיינו צמודים. שכבתי לידו. והעיניים היו מכוסות. והוא לחש לי. אז הרגשתי את זה.
אבל עדיין,
משהו בהתנהלות בינינו, הרגיש לי, כאילו אני שולטת, ולא הוא.
משהו במילים שלו, באנרגיה, לא היה חזק מספיק.
לא מספיק יצירתי. לא מספיק עמוק. ולא מספיק מגרה.
שוב אני לא מצליחה להבין את הפער הזה, בין המציאות שלי, לבין המציאות שלנו.
לא מבינה את התשוקה שמתעוררת בי כשאני שומעת אותו. הקול שלו. נימת הדיבור. הטון.
ואז באחת, היא צונחת, כשהוא מתקרב אליי.
לא מבינה..
בחיי שלא.
אבל כנראה שבאמת, אין מה להילחם.
היה נעים, שוב, להרגיש את הרצון להישלט. להתמסר. לאבד את הצפון, את הדרום ואת האחיזה.
הרגשתי שאני רוצה את זה, איתו.
אבל לא היה שם מישהו מספיק חזק, כדי להשאיר אותי חסרת שליטה.
אולי פעם אחרת,
ואולי לא.
לפני 18 שנים. 23 ביולי 2006 בשעה 16:35
