באתי לנוח. בבית. מעניין מתי יזעיקו אותי בחזרה לעבודה.
שקט בגזרות אצלי. שקט בגזרה המזרחית. שקט בגזרה המערבית. ואפילו, למרבה הפלא, שקט בגזרה הצפונית. אולי הדרומית קצת סוערת לפעמים. אבל בסך הכל שקט.
נורא מה שקורה שם למעלה. אבל מה לעשות, ככה הרמטכ"ל מחליט, וזה מה שקורה.
בשר תותחים, ילדים קטנים בני שמונה עשרה, נשרפים שם בחום הלהבות, כואבים את הפיצוצים ואת ההדף. לא רוצה לחשוב על זה בכלל, מרוב שזה נורא.
קראתי תגובה ב YNET, של מישהו שהציע לרמטכ"ל לעשות כמה שינויים באסטרטגיה שלו.
קודם כל, אל תיכנסו. תכתרו, תאיימו, תציבו אולטימטום, ואם הם לא בורחים, תפציצו, עד אחרון המתים באיזור. למה לתת לילדים המסכנים האלה להיכנס לשם. איפה הרחמים?
לא שעל כל מתים אין לי צער, אבל הילדים הצעירים האלה, מול המחבלים הטרוריסטיים האלה, די ברור על מי אחוס קודם.
טוב, זה לא עסק ככה. מפריעים לי ומטרידים אותי מהעבודה.
חשבתי לשקוע קצת במילים, אבל זה לא ממש הולך.
לפני 18 שנים. 26 ביולי 2006 בשעה 11:56
