7674

כואב לי הראש עכשיו. ואני עייפה. ולא לבד בבית. וזה מציק.
היה לי יום עמוס בשטויות בעבודה. מלבד הבלאגן הרגיל וההרוגים והקטיושות והשידורים, היו גם כמה שיחות רגשניות. יותר מידי רגשניות ולא ממצות. אולי זה היה לכבוד יום האהבה. עשיתי אהבה. רק חבל שהשיחה לא הוגדרה על ידי שני הצדדים, מלכתחילה, כשיחת אהבה.
זה מסוג השיחות האלה, שנכנסים אחד בשני, ומתרגשים ומתווכחים, כמעט רק כדי להתקרב. ותו לא. כדי להרגיש. כדי שיזוז משהו שם בפנים.
הטחת אשמות, ועוד דברים שלא ממש קשורים למציאות. בזמן שהדבר החשוב באמת זה התחושה הנעימה. אם משהו מרגיש לא נכון, לא בסדר, תמיד אפשר לדבר על זה. לפתוח, להגיד, לבקש. זאת לא חולשה. לדעתי. זה חוזק.
אבל לא כולם מסוגלים, ולא כולם חושבים ככה.

הילדים למעלה רצים כמו משוגעים, ודופקים לי על הראש.
אין פה מנוחה היום.
והדיאטה הזאת, נעימה בגוף, אבל הנשמה זועקת לסוכר, למתוק, לשוקולד, לפינוקים.
כן.. אני עדיין מחזיקה מעמד. היום השלישי. ומרגישה עם זה, כאמור טוב, בגוף. אבל לא טוב במקומות אחרים.

המלחמה ממשיכה. הקבינט אישר הרחבת הפעילות. עוד שבועיים לפחות של הרוגים ושל קטיושות. זוועה. זה לא נגמר.