7674

כאילו לא מספיק, היום הארוך, השידורים עד אחת בלילה, הטלפונים, האורחים, החיוכים, העייפות,
העקיצות, האנרגיות הרעות של אנשים, החיילים ההרוגים, הלחץ וכל הזבל הזה, כאילו זה לא מספיק, והייתי צריכה לשמוע ככה, לקינוח, את המשפט הזה.
הוא אמר לי, "תרדי לפיצוציה ותקני שכל"...
נו באמת..
ברור שהוא אידיוט, אבל למי יש כוח להתמודד עם מילים כאלה באחת בלילה. למי יש כוח להתמודד עם אנשים חסרי התחשבות וחמלה.
אין לי כוח.
וא. לא רצה לראות אותי היום. ירד לו ממני.
וד. לא התקשר אתמול, וגם לא היום.
ואני די גמורה מהיום הזה. והחיזוקים לא מגיעים, משום מקום.
בא לי לבכות...
וזה מה שקורה. הדמעות מציפות את העיניים.
לקחתי היום שוב פעם שני אקמולים. אני לא לוקחת כדורים.. ככה, בדרך כלל.
והאקמולים ממסטלים אותי.
כי כאב לי הראש. ולפני כמה ימים עשיתי את זה, ואחרי חצי שעה בערך, הכאב ראש עבר, ונהייתי כזאת אפאטית. מסטולה. נחמד.
אז זה מה שעשיתי היום. שוב.
והם שוב עלו לי לראש, ועירפלו אותי, והפסיקו לי את הכאב,
אבל משהו ברפיון הזה גם הפך אותי לרגישה יותר.
וכאילו לא הספיק היום הזה, עמוס בחוויות מרגשות,
גם הייתי צריכה את הסיומת הנחמדה הזאת.
בקיצור, אלך לישון.