7674

כל כך רוצה שתיגמר כבר התקופה הזאת. שאימא שלי תצא לי מהבית, שהמלחמה הזאת תיגמר, שהעבודה תירגע ושאני אוכל לקחת חופש. ואפילו לא חופש חופש, אלא מספיק להיות לבד בבית במשך כמה ימים ולילות. אבל באמת לבד.
כן, אני מוכנה לחזור לטיולים המייגעים עם רוני. הם לא היו כל כך נוראיים, והוא יתאפק אם אני לא אחזור בזמן. אבל הנוכחות המטרידה הזאת של עוד מישהו בבית, פשוט מחזקת בי יות רויותר את ההרגשה של כמה טוב לבד. כמה טוב שאין מחוייבות לעוד ישות שצריך להתחשב בה בחיים.
אתמול חזרתי הביתה מהעבודה בשעה אחת, ונכנסתי לבית שישנים בו. בית ישן. בעוד שאם הייתי לבד, הייתי שבה הביתה, לממלכה שלי, עושה רעש, משחקת עם רוני, משתוללת איתו, והכל, בלי להתחשב באף נשימה חרישית שישנה לי בבית. אבל אימא פה, והיא ישנה, והייתי צריכה ללכת על קצות האצבעות. אבל זה לא רק זה. זה עוד הרבה דברים. שבאמת, אין לי שום דבר נגדה, והיא אחלה אישה, ואחלה אימא, ויש לנו אחלה יחסים. אבל יש גבול לכל תעלול. והפרטיות שלי, כנראה, זה הדבר הכי יקר לי, והלבד, אולי אפילו עוד יותר מזה. וכמובן, איך אפשר לשכוח, השקט. הדממה הזאת, הנקיון המחשבתי הזה שאני מגיעה אליו במדיטציה הלא מודעת שמתרחשת כל אימת שאני בבית לבד.
אז עוד קצת, אחכה בסבלנות, והתקופה הזאת תיגמר. גם אם בתור התחלה רק אימא שלי תחזור לביתה. ורק אחר כך המלחמה תיפסק. ורק אחר כך העבודה תירגע ורק אחר כך אצא לחופש. אבל בעיקר, קודם כל, לחזור להיות לבד. לחזור לטריטוריה הבדלנית והשקטה שלי, כדי שאמצא את עצמי שוב, את שפיותי, אולי את תשוקתי, ואולי אפילו, מי יודע, איזה כמה זיונים טובים ובריאים על הדרך. שלא נדבר על אורגזמות, שממש בלתי אפשרי להשיגן בתנאים הנוכחיים.
מה שלא ברור לי מכל העסק הזה, זה איך יצא, שאחרי שפגשתי כל כך הרבה אנשים, לא יכולתי למצוא את הפורקן ואת הפינוק, או לפחות את הזיון, במקום אחר שהוא לא הבית שלי.
כי אם אצלי אין תנאים, אצלם יש. הם לבד בבית. להם יש בית ריק. והנה, למרות זה, נשארתי בלי כלום. אני בבית. אצלי תפוס. והם..לא באיזור, לא מזמינים, לא ולא ולא.
בכל מקרה, שלא יזמינו. שיזדיינו מצידי..
אני, את התקופה הזאת, אעבור. והכל יהיה בסדר.
אבל עד אז, אלך שוב, ברשותכם, לנוח.