נו.. אז הייתה לי אורגזמה אתמול בלילה.
לא הייתי חרמנית במיוחד, לא הייתה תשוקה של ממש. תמיד נעים איתו, אבל במידה מוגבלת. לא חסרת גבולות, לא פורצת מחסומים, לא ולא ולא.
ונילי.. כבר אמרתי?
למרות שיש לו איזה זיק קטן בעיניים, שכל פעם מושך לכיוון הזה. הוא משתמש בכוח, או מאידך, נורא נורא נורא רוצה לרצות וספק אותי.
אבל זה לא זה. זה לא שם. וגם בלי זה, התשוקה שם, מוגבלת בצורה די עקרה ובנאלית.
אבל אורגזמה הייתה. והיום, כשהייתי לבד בבית, פתאום בא לי שוב. אבל אז התחרטתי. והלכתי לנוח צהריים, בלי שום גמירה או שחרור, רק עם פרישת איברים הגונה וצלילה לתוך המזרון הנוח ותוך השינה העמוקה.
אימא שלי היום הצהירה שהיא מתכוונת להישאר עוד חודש.
אני לא יודעת איך לאכול את זה בכלל. אמרתי לה, בעדינות, כדי לא להעליב, שמאוד נעים לי איתה, ובאמת, יש אידיליה, אבל חסר לי הלבד. הפרטיות. והיא הסתכלה עליי בזלזול ואמרה, נו באמת.. אם זה מה שחסר לך, אז תתגברי.
היא לא ממש מבינה. ואין לי כוחות נפשיים להעיף אותה בכוח. ולמרות שהבהרתי את עמדתי, היא עדיין מתעקשת. אני מבינה את הצורך שלה בלהיות ביחד, ואת החוסר רצון שלה להיות לבד. אבל עדיין, אין לה מושג והיא לא מוכנה להבין ולקבל, שיש לי צרכים של לבד, שאי אפשר לבטל אותם בזלזול. אבל היא בשלה. אז אמרתי לה, שכשתיגמר המלחמה, ואני אקח חופש, אני ארצה גם להיות לבד. לפחות לכמה ימים. אז היא שתקה. אפילו לא אמרה, בוודאי, אני אלך, אמצא מקום אחר להיות בו. פשוט שתקה. טוב, נו, כנראה שאצטרך לדבר איתה בצורה יותר מפורשת וחד משמעית. למרות שבתוך תוכי, זה לא ממש מפריע לי. אבל הלבד, חסר לי. מאוד חסר.
אבל מצד שני, אני לבד כל הזמן. שנים קודם, וכנראה גם שנים אחרי. אז מה אני בוכה על חודשיים שהיא מתארחת אצלי ואני עושה לה טוב.
אולי זאת באמת צריכה להיות הגישה. כי היא באמת בסדר, ואם אני אבקש ממנה, או אפילו אודיע לה, אז היא תפנה את הבית, אפילו לכמה ימים.
מה גם, שמבחינת עונת הייחום והחרמנות שקדמו לזמן הזה והחשיפה הנלהבת לעולם הבדסמ, העיתוי הוא לא רע בכלל.
האילוץ הזה של לא להביא גברים הביתה בקצב מסחרר, גם בגלל שאין לי זמן והמלחמה הזאת, וגם בגלל שהיא בבית, הוא די במקום. מאחר ואולי באמת קצת הגזמתי. וזה בא בדיוק בזמן שצריך להרגיע, להירגע ולהפסיק את האינטנסיביות המסחררת הזאת.
אז הכל בסדר. נסתדר. אסתדר. אשרוד.
אבל מה עם המלחמה הזאת. אולמרט עושה שרירים, נכנס במלוא הכוח הערב, עם כל הכוחות וכל הציוד וכל התוכניות, בזמן שבארצות הברית מתכננים לנו משהו אחר לגמרי.
מתח. כמו סרט מתח. החיילים בפנים, חיל האוויר מפגיז, ובאו"ם מתדיינים במרץ. הכל כדי להשיג הפסקת אש. מירוץ נגד הזמן. עד אחת בלילה. ואז נראה.
טוב, נו, נקווה לטוב.
לפני 18 שנים. 11 באוגוסט 2006 בשעה 20:39
