7674

אני לא נרגעת. קמתי אחרי שינה טובה. קצת מתגרדת מידי. ולא מבינה. הרי שמתי לרוני פרונטליין שלשום. אז למה הוא מתגרד כל הזמן, וגם אני. אולי הוא פיתח זן מיוחד של חיות טורדניות שלא מתות במגע עם החריפות של הפרונטליין. למרות שיכול להיות, שהגירודים האלה, זה לא ממנו. לפעמים אני מתגרדת, כי סתם חסרת מנוחה. ולא כי יש איזו עקיצה או משהו. הגוף מגורה, העור מגורה, ואני מתגרדת. הבעיה איתי, שאני לא יודעת להפסיק. אני ממשיכה לגרד. ויודעת, שאם אעזוב את זה, כל הגירודים יפסיקו. אבל משהו בי קופצני וחסר מנוחה ולכן גם מתגרד.
בחודשים האחרונים, יצא לי להיחשף לסוגים שונים של שליטה. כמובן שגם שליטה שבאה ממני, ולא הייתה כל כך מוצלחת, לרוב. אבל בעיקר, שליטה של אחרים, או לפחות נסיונות שליטה.
איתו, לא היה נסיון בכלל. הוא לא ניסה לשלוט בי. בכלל לא היה בכיוון. היה לנו גוד טיים, בלי קשר לשליטה. המון מילים. המון מבטים. נגיעות, נשיקות, חום ו"חיבה", כמו שהוא אומר. אבל כשלא יכולנו יותר, זה יצא החוצה. כמובן שביקשתי את זה. אבל גם הוא הבהיר לי קודם שהוא אוהב לעשות את זה. שזה מדליק אותו נואשות. וככה היינו. הוא אמר לי את המילים הנכונות, ואז גם הכאיב לי ברמה הנכונה. וכשזה כאב מידי, אמרתי, והוא הפסיק. והוא נתן לי את השניות השקטות שהייתי צריכה, כל פעם אחרי שהכאיב לי. כי הכאב, יוצר בגוף הלם כזה, ואז ההלם נעלם והכאב חייב להירגע. ועשר שניות בערך, אחרי שהכאב נרגע, הגוף שלי מוצף בעונג, בגירוי מיני מטורף וברצון לעוד. והוא הלך איתי, לגמרי. סוג של התאמה נפלאה. במישור הזה לפחות.
יוצא לי להסתכל על הלילה המטורף הזה, ועל כל השולטים האחרים שנפגשתי איתם בעבר. ואפילו גם אלה שלא נפגשתי אלא רק דיברתי, או התכתבתי. ואני נזכרת גם במילים שהתרוצצו לי בראש לאחרונה, המילים על זה שזה צריך לצמוח מעצמו. מתוך הכימיה. מתוך הקשר. כל השיחות הבנאליות האלה על העדפות השליטה שלי, על הגבולות, על מה אני אוהבת ומה לא,תמיד לא עושים לי את זה. תמיד אני אומרת שצריך להיפגש, ולראות איזה סוג של שליטה יצמח מהחיבור, אם בכלל. זה משהו אינדיבידואלי. ספציפי לחיבור בין שני אנשים. לדעתי.
וכך היה איתו. לא תכננו כלום. הוא בכלל לא ידע מה עובר עליי בימים האחרונים. כשסיפרתי לו, הוא אמר שזכה באור מן ההפקר. היה בעננים. כן, כשהזמנתי אותו לבוא איתי למועדון, היה לי בראש שאני הולכת להתפרק היום, באיזושהי צורה. אבל לא הייתי בטוחה שזה ילך איתו. למרות שזכרון המגע האחרון בינינו, היה טוב ונעים. אבל עברו כמה שבועות מאז. ולא סתם שבועות. אלא שבועות של מלחמה. וכל אחד עם הדרך המיוחדת שלו להתמודד עם זמנים כאלה. קשים.
ובאמת כשנפגשנו, היתה איזו חוסר תקשורת. לא משהו שאי אפשר להתגבר אליו, ובטח לא משהו שהאלכוהול לא יכול להפיל, באחת.
וכך היה.
ממשיכה לגעת בזה, שוב ושוב. כי לא יכולה להרפות. זה היה עוצמתי מכדי שאתן לו ללכת עכשיו. לזכרון. למרות שהוא לא עשה קולות של להיפגש שוב. אני יודעת שאם ארצה, אנחנו ניפגש שוב. אבל זה לא ממש העניין. מה גם שיש כמה גורמים טכניים שלא ממש מאפשרים את העניין. אבל אימא שלי אתמול הודיעה שבשבוע הבא היא כנראה תעזוב אותי לשבוע. שבוע שלם, הבית ישוב להיות באמתחתי בלבד. ואז, אני יודעת, אני אקרא לו שוב. ומקווה שיבוא,ונשתה, ונתפרע.
לא באותה מתכונת. לא עם אותו קהל. אבל הלשון, תהיה אותה לשון. והפה, אותו פה. והריח. מממ.. איזה ריח.
אתמול, מישהו קרא את הפוסט ההוא, ושאל אותי למה אני עושה סטוצים ולא נשארת עם אחד יחיד ומיוחד. חח, גיחכתי לעצמי. אמרתי לו שבגדול, אני מחפשת אחד, אבל מאחר והוא לא נשאר, אז מגיע אחר ואחר ואחר. ויוצאים סטוצים. מה לעשות.
בדיעבד, החודש הזה של המלחמה, עשה טוב עם העניין. נרגעתי קצת מהאינטנסיביות של האירועים. המיניים כמובן. וחידשתי את מלאי התשוקה שבי, ואת הרצון לחוות שוב את טירוף הרגשות הזה.
ק. אמר לי לפני כמה ימים, שהוא זה שכתב את הסיפור, על האהבה. משמע, הוא פריק של אהבה, של רגש, של עומק. זה לא שלא ידעתי. ורואים לו על המצח, כתוב לו שם בגדול, את כל תוכנו ומשאלותיו.
אבל רק אם היה נותן סימן. הכי קטן שיש. למרות שמרוב שאני רוצה, יצא לי כבר לפרש, לא אחת, סימנים כאלה ממנו. אבל הדחקתי אותם מהר. וטיאטאתי אותם מתחת לשולחן. רק שלא יעלו שוב ויתבעו את זכותם להתקיים.
אבל הרצון שלי, מהול בחוסר רצון שלו, ובעוד כל מיני גורמים שמציפים את הקשר שלנו.
ולכן, הרצון הזה לא בא לידי ביטוי מעשי. אבל מתדלק את הקשר שלנו עם אהבה, ועם חרמנות. טונות של חרמנות.
לפני כמה ימים, עלינו במעלית, עשרים ושבע קומות. היתה מראה במעלית. והיינו לבד. הרגשתי את התא הקטן הזה, מתפוצץ מתשוקה. כמובן שלא שיתפתי אותו. והסתכלתי על עצמי במראה, וחשבתי לעצמי, הנה את, ככה את נראית, ובגלל זה הוא לא רוצה אותך. למרות המחשבות הקשות, זה לא הוריד לי את התשוקה בכלל. ואז נכנסנו לדירה, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו, זה להיזרק איתו על הספה בסלון, ולפצוח בסשן מין, אהבה וכאב - מטורף...
כשירדנו חזרה למטה, הרגשתי כאילו הייתי אחרי סקס סוער. לא מסופקת, אבל מותשת.
הוא בטח יכחיש את זה, אבל אני יודעת שאנחנו מחוברים. מאוד מחוברים. לפעמים הוא מגיע בבוקר, ומספר לי על התחושות שלו באותו יום. והן זהות לשלי, שזה מדהים. כאילו איזה קו אנרגטי מחבר בינינו לפעמים, ואנחנו שנינו, גולשים על אותו גל.
אני אוהבת את הקשר הזה. למרות שלפעמים הוא קשה לי. לפעמים אני מרגישה שאם לא אאנוס אותו עכשיו, לא אוכל להיות במחיצתו עוד רגע אחד.
אבל התשוקה הזאת, והאהבה הזאת, מזינות את העניין באנרגיה חיונית. אנרגיה קיומית.
הוא ממשיך להצהיר בראש חוצות, שבחיים לא יקרה בינינו כלום.
אבל הוא יודע, עמוק בתוכו, שכבר מזמן, קורה. הרבה מאוד קורה.
שישאר ככה. ריקוד סוער של אנרגיות מטורפות.
בלי מעשים.
אתמול, צ. היה אצלי. וניגנתי על הפסנתר. הייתי רגועה, אבל מלאת תשוקה. ניגנתי את אחת היצירות שלי, שבהן אני מתפרעת על הפסנתר, ומידי פעם חוזרת על אותו מוטיב שהולך ומשתנה ומקבל גוונים אחרים במהלך הנגינה. וירטואוזיות במלוא עוצמתה. כמובן, במגבלות הטכניקה והמיומנות המקצועית שלי.
סיימתי לנגן. והוא שאל מה זה היה. מה ניגנתי. בטח ציפה לשמוע איזה בטהובן או שופן או משהו. אז חייכתי ואמרתי לו "סערת רגשות" מאת: השם שלי.
וצחקתי. תמיד נעים לראות אנשים שמקשיבים ליצירות שלי, וחושבים שזה יפה.
לא באמת הרגשתי סערת רגשות. אבל נתתי שם הרבה רגש. והייתה אווירה חופשית למדי, כדי שאוכל באמת לשפוך את עצמי על הפסנתר.