7674

זאת הכותרת. זה השיר עכשיו. מזמזם לי בראש, שומעת אותו, שרה אותו, קוראת אותו.
מוש בן ארי שר את זה יפה. נינט לא משהו. ועכשיו אני מחכה לשלמה גרוניך. מאמינה שהוא ישבור את שניהם באיכות ובמנעד קולו.
ועד אז, אני שרה. יפה. באמת שיפה.
מרגישה פתאום שזה כבר לא המקום שלי. שאני כותבת, בלי להרגיש את החום בכתפיים. ההוא שהרגשתי תמיד כשכתבתי פה. זה כבר לא המקום המפנק, שבו אני מוציאה את כל מה שיש. אבל אולי, רק אולי, זה עדיין אותו מקום, רק שאני, לא אותו דבר.
למרות שאני חושבת, שנחשפתי פה, בשבוע האחרון, לכמה דברים מאוד לא נעימים, שגרמו לי לרצות להתרחק. ולהפסיק לשטוח ולפרוש את עצמי מול כולם. החשיפה הזאת, כבר לא נראית לי נחוצה. וגם לא ממש נעימה. העיניים הקוראות כבר לא מפרגנות. והכי חשוב, אני, כבר לא ממש נהנית.
כותבת עכשיו, וליבי קצת נכמר. קצת מתכווץ. קצת משחיר. משהו לא נעים. אולי נאטמתי בימים האחרונים. אולי סגרתי קצת. חסמתי שוב. ועכשיו, כשאני כותבת, פתאום חושפת, נפתחת, ולכן משהו מלנכולי, כבד קצת, נובע החוצה.
יכול להיות בכלל, שעברתי איזה תהליך פה, עם החשיפה, עם הפורקן, עם החוויות. והתהליך הגיע לשלב, שבו הייתי צריכה עוד קצת, לפתוח, לשחרר, או לחסום - שוב.
וכנראה שהבחירה שלי היתה, שוב - לחסום.
אולי כי אין לי תמיכה. אולי כי אין לי חבר. אולי כי אין לי מקום שאוהב, בלי תנאים, ושאוכל לסמוך עליו.
ואולי כי פשוט, כזאת אני, לא רוצה לפתוח, לא רוצה לשחרר, ומעדיפה להישאר חסומה, בטוחה ומוגנת.
אולי קצת התאכזבתי. אולי קצת פיתחתי ציפיות, במקום שלא הייתי צריכה. אולי תליתי תקווה, במשהו, שאולי היה מתפתח, ואולי הוא לא. לא יתפתח, ולא הייתי צריכה להאמין בו.
אני כבר לא יודעת.
ידעתי שאם אכתוב פה מילה, או שתיים - אתחיל להתעסק בעניינים האלה, של אמון, בטחון וכאלה.
אז עדיף שוב, שאפסיק לכתוב, ואמשיך את חיי,
למרות שאני לא מסופקת, ולמרות שממורמרת, ולמרות שלא מרוצה,
נחה לי עם הרגליים למעלה, בתנוחה המפורסמת והידועה לשמצה,
שותה קפה קר, מעשנת סיגריה, ממאיסה על עצמי את כולם, כולל את עצמי,
ומחכה לשלושה בספטמבר - שאולי אז, יהיו כרטיסים אטרקטיביים לחו"ל.
שיר למעלות.