אין לי כוח לכלום. לא לעבוד. לא לחשוב. לא להיפגש. לא לדבר. לא לכתוב. פשוט.. לכלום.
שלא נדבר על להזדיין וכאלה דברים מהסוג הזה. כמעט והמילה הזאת יצאה לי מלקסיקון המחשבות, מרוב שאני לא בעניין.
אני עייפה, מרוקנת, עצובה, סמרטוט. בגדול, אפשר להגיד, שאם הייתי יכולה למות לאיזה שבועיים, אז הייתי קופצת על המציאה. למות לשבועיים, לא להיות פה. לא לחיות. לא לחשוב. לא להיות מודעת. לא להרגיש. כלום.
כן, קצת קיצוני. בדרך כלל, כשאני במצב כזה, אני רוצה למות לשלושה ימים. לא יותר. אבל הפעם, זה בא ביג טיים. שבועיים שלמים. לא רוצה להיות.
אני מאוכזבת קשות מעצמי, בכל מיני תחומים. בעבודה, בהזדמנויות, בקשרים, ביחסים, במשפחה, ובעוד כל מיני תחומים חשובים יותר ופחות.
פשוט לא רוצה.
לא רוצה כלום. רק איזה כדור, שירדים אותי לשבועיים.
אז חשבתי לנסוע לחופש. פריס ירדה מהפרק. עכשיו אילת על הכוונת, או איזה דיל אחר. למקום שמחוץ לארץ. הייתי נוסעת לסיני. ככה, להיזרק לאיזה שבוע. לבד. אבל אבא שלי בדיוק נסע. ונראה לי לא לעניין לנסוע עכשיו. במיוחד עם ההתראות.. ששני בני משפחה ילכו בסיני...?:) הצחקתי את עצמי. נו טוב.. לפחות את זה אני עושה.
פאתטית. כמה שאני מרגישה פאתטית. לא מוצלחת. לא יעילה. המערכת שלי פשוט לא עובדת. אולי זה בגלל שבאמת אני צריכה חופש. ועוד לא יצאתי לחופש. אבל נראה לי שזה בעיקר כי הוצאתי כל כך הרבה אנרגיות בחודשיים האחרונים, וקיבלתי בעיקר זין בעין בחזרה. בתמורה. בתגמול.
או במילים אחרות, לא קיבלתי כלום. וזה יותר ממתסכל. ואין עם מי לדבר.
בא לי לבכות. והנה זה בא. קצת עולות הדמעות. סוף סוף. והמחזור בכלל רחוק, עוד שבוע לפחות, כך שזה לא יום לפני המחזור, שבו "הדמעות זולגות מעצמן.."
אבל גם אם זה היה, נראה לי שיש לי מספיק סיבות לבכות.
שום דבר לא צלח. שום דבר לא הניב תועלת. לא רזיתי. לא התחלתי לעבוד בשום פרוייקט. לא יצאתי לחופש. אין לי בן זוג. לא קניתי דירה. לא קיבלתי תגמול ראוי על הקריעת תחת במלחמה. בקיצור, חרא. לאללה.
אבל אני בדרך כלל לא בוכה. ועכשיו פתאום מרגישה, שאני רוצה לבכות. לזעוק. לעולם. שכולם ישמעו. כמה אי צדק יש בעולם. כמובן שרואים אותו בכל מקום. אבל בדרך כלל אני מנסה לפלס את דרכי בלי לגעת בו. או לכל הפחות, לא לראות אותו.
אבל עכשיו, זה אול אובר מי. מכל כיוון. זה נובע. ומתפרץ.
החוסר צדק. הרוע. האטימות. המוסר הירוד.
שכולם ישמעו, שרע לי.
ושכולם ידעו, שלא משנה מה, ולא משנה מה יאמרו, ולא משנה מה אני אעשה,
זה יעבור מעצמו. בלי עזרה של אף אחד. יידחק שוב למעמקי הנפש, ישב לו בפינה המסריחה שיושב תמיד.. עד הפעם הבאה שיצא.
לא.. אין לי כוח לשנות. לא באופן מהותי. בלי תיקונים ובלי שינויים מרחיקי לכת.
זה יעבור.
לפני 18 שנים. 29 באוגוסט 2006 בשעה 17:44
