7674

אחרי שלושה ימים של בכי, עצב עמוק, אובדן עצות, בלבול, עצבים וכאב, קיבלתי מחזור.
כנראה מהקשים שהיו לי אי פעם. אחרת איך אפשר להסביר את הימים הנוראיים שקדמו לו. והפעם, הוא שוב הקדים במספר ימים, כך שלא קישרתי מיד ובבטחון, שהסיבה לסערת רגשות הזאת, היא ההורמונים. אבל כשהוא הגיע, קצת נרגעתי. אבל עדיין - קשה מתמיד.
על כאבי גב לפני ובזמן מחזור, כמעט רק שמעתי. והפעם אני חווה את זה על בשרי, ביג טיים.
אבל למרות שנסיבות המקלות, של הימים הנוראיים, קרי, הסיבה להם היא המחזור, יש עוד כמה סיבות מעורפלות יותר ופחות שנותנים לגיטמציה לעצב העמוק ולתחושות האובדן.
העבודה שמציקה וסוחטת, למרות שהמלחמה כבר נגמרה. הפרטיות שאין לי. הרצון לעשות דברים ולהיווכח שאין לי כוח לעשות אותם. ועוד כל מיני קונפליקטים פנימיים שהתחילו להדהד בחלל תודעתי.
כל פעם שאני נדרשת, מעצמי או מהסובבים לי, לגעת, ולו במעט, במה שאני רוצה לעצמי - אני מסתבכת. ומוצאת את עצמי עומדת בשממון מחשבתי, בכאוס תודעתי, בחוסר מטרה, יעד ותוחלת, מול השאלות העולות בתוכי.
אז שוב נקלעתי למצב כזה. רק שהפעם הוא נוגע בכמה נושאים בו זמנית, וקצת מקשה עליי את התפקוד. החוזה בדירה נגמר, ושוב אני צריכה לבדוק אפשרויות השכרה/קניה חדשות. פגשתי מישהו, ושוב אני צריכה לבדוק מה בדיוק אני רוצה מעצמי, ממנו ומהקשר. ושלא נתחיל אפילו לדבר על העבודה, שמהבהבת לי באורות אדומים חזקים שכדאי לי למצוא אחת אחרת, ומהר. ולא בגלל שמקומי בסכנה בה, אלא בגלל שהנשמה שלי הולכת ונגמרת שם בצעדי ענק וכדאי לי לברוח מהמקום, ויפה שעה אחת קודם.
וכן, אין לי כוח. לא לחפש דירה. ולא לחפש עבודה. ולא לחפש תשובות לשאלות הקשות של החיים.
אז לקחתי חופש. שבוע. שבוע שלם בלי הזמזום הבלתי פוסק של דרישות העבודה.
24/7 של חופש. של ניתוק. של שחרור מהדריכות המציקה הזאת שמלווה אותי כל הזמן נוכח הזמינות המקסימלית שלי לעבודה.
אולי אני אסע. ואולי לא.
אתמול חברה סיפרה לי שהיא התחילה ללכת לטיפול בשיטת גרינברג. כמעט ובא לי גם. כמעט ובא לי לטפל בעצמי. אולי קצת לעזור. אולי קצת להזיז. כי מתוך עצמי, אני לא מוצאת את הכוחות להתחיל לזוז ולשנות. ואולי איזה כוח חיצוני, יכול למשוך אותי מתוך האין אונות הזאת ולגרום לי להתחיל לזוז. אולי לעשות קצת ספורט. אולי להתחיל לנשום טוב יותר. אולי אפילו להפחית או להפסיק את העישון המאסיבי הזה, אולי להתחיל לחפש עבודה חדשה ברצינות, אולי ואולי ואולי. אז אולי באמת אתעניין. אולי אמצע מישהו שיכול לעזור לי להתחיל לזוז. כי בכוחות עצמי, אני באמת לא רואה שזה קורה.
למרות שיכול להיות, שברגע שאימא שלי תצא מהבית, אני אתפנה קצת יותר לעצמי. אחזור לשגרת חיי הנעימה, ואמצא כוחות ישנים, שהודחקו לפינות, ואנצל אותם לטובת שינוי.
לא יודעת. אולי זה רק תירוץ. ורק סיבה חיצונית שאני רואה באיזור ומיד שמה עליה את האצבע המאשימה. כנראה רק אחרי שתלך אדע אם צדקתי או לא. בכל מקרה, לא כדאי לחכות, שכן זה עוד שבועיים מעכשיו, וכמו שאמרתי מקודם, יפה שעה אחת קודם.