אני יושבת מול הבחור הונילי. שלא מתלהב. שלא רוצה. שלא מתעניין. יושבת מולו, ומרגישה את המחנק הזה בגרון. מרגישה שחייבת לבכות. שרוצה להוציא, לפרוק, לשחרר. ככה, מולו. שיבוא ויחבק. והוא קם, והולך לשירותים. ומראה סימני תזוזה. כמה שלא היה מעוניין. ופתאום הוא חוזר. מאחורי. והידיים שלו על הכתפיים שלי, כאילו שמע אותי. מבינה ששמע את עצמו, מחפש דרך לגעת, להזרים בי מעט מהתשוקה שקיווה שתהיה באותו ערב. אבל אני מרגישה את מה שאני רוצה להרגיש. את מה שביקשתי לעצמי. והוא מתחיל לעסות את השכמות. את הצוואר. את הגב. ועדין. וזורם. ומצמרר. ונעים. כאילו ויש לו ביד איזה תדר חשמלי שמרעיד לי בעדינות את השרירים התפוסים. הכואבים. הזועקים למגע. והוא ממשיך. ואני מתענגת.
חושבת על סשן בכי. זה מה שאני רוצה. סשן בכי. לבוא, לבכות, וללכת. בלי קשר. בלי יחסים. בלי עבר. בלי עתיד. רק תחושה נעימה וטובה שזה המקום לעשות את זה. ולעשות את זה.
ככה, כמו שצריך. עם כל הלב. עם כל הדמעות. עם כל ההיסטריה. עם החיבוק. עם הכאב. להתרוקן. ולהשתחרר.
הייתי עושה את זה איתו.
אבל הוא רצה לעשות סקס בשלישיה.
לפני 18 שנים. 3 בספטמבר 2006 בשעה 21:27
