אספתי אותך בשעת לילה ..פנינו לסוויטה המפוארת שאנחנו כ"כ אוהבים ומכירים..לא רחוק.
במהלך השיחה שקלחה לפתע פתאום , מצאת לנכון להגיד ..בטח כולן מרגישות מיוחדות לידך ...בטח כולן חושבות שהן נסיכות...
איזה כולן שאלתי.. הרי יש אותך וזה מעל ומעבר עם השיגונות והמורכבויות המתוסבכות שלך
לא, יש עוד וכולן מיוחדות התחצפת...
סתומה שאת אמרתי.. שינוי בתוכניות...
השעון במכונית הראה 23:47 כשעברנו את השלט המוזנח על צידו "כביש ללא מוצא - אין כניסה ".את ישבת במושב הנוסע , ידיך שלובות בחוזקה על ברכיך, מותחת את החצאית הקצרה ככל שיכלת להסתיר את ערוותך הלחה , העירומה שמתחתיה .מבטך המפוחד קבוע בחלון האפל. השתקפותך התערבבה עם הצללים שמחוץ לרכב.
"את עדיין יכולה לבקש לעצור," אמרתי, אצבעי מתעכבת על כפתור נעילת הדלתות.
אני צריכה את זה אמרת..ורעמת שיערך הגולש מסגירה את הסער והפחד שבתוכך
המבנה הנטוש ניצב כמו שלד בטון, חלונותיו השבורים בולעים את אור הירח. עצרתי את הרכב במרחק מה, כיביתי את המנוע. הדממה ששקעה אחרי הייתה כמעט בלתי נסבלת.
- לוודא שהפנמת היטב – "חוקים?" שאלתי.
"אין מילת בטחון, יש רק אותך" מלמלת, עיניך נוצצות בחושך. "לא לעצור עד שאתה אומר שזה מספיק."
הורדתי את החלון. ריח של אדמה לחה ועובש חדר פנימה. איפשהו במבנה, מתכת חורקת ברוח.
היד שלי אחזה בעורפך כשהלכנו בשביל המוביל לכניסה האחורית.את רעדת, מועדת על האבנים מובלת בכח מתון לתוך המבנה. הדלת נפתחה באנקה
העמדתי אותך במרכז הקומה העירומה
"תתפשטי," פקדתי.
בגדיך נשרו כמו עור נחש. באור הפנס, ועורך נצנץ לאור הפנס מהזיעה שכיסתה אותו מפחד ממתין לבאות.. הכוס נירטב.. הלב דפק..העור הצתמרר והמבוכה פשטה בך..מרגיעה כמו גם מרטיבה ומעוררת..הפחד נכח..הכאב המתין..וכוך רטט מייחל.
.
"על הברכיים. ידיים מאחורי הגב."
החבל גלש על המרפקים כמו נחש. כשהקשרתי את הקשר הסופי, את הפסקת לנשום..ידעת שהרגע קרוב.
"יפה," מלמלתי לך באוזן. יפה מאד יפה שלי שאת . "עכשיו נראה אם את באמת תלמידה טובה."
השוט פגע בעור עם קול שריקה מדויק. פס אדום הופיע על הגב כמו שורה שנכתבה בדיו.
ואת צרחת את נשמתך החוצה מתוך כאב "אחת," ספרתי.
תוך כדי שאת נאחזת בחוזקה בחבל שעל ידייך.
"למה את נענשת?"
"כי... כי דיברתי בטעות כי אמרתי משהוא שלא היייתי אמורה להגיד וקולך הרפה נאנק באי וודאות .
השוט ירד שוב.
"שתיים."
הפעם כל הגוף נרעד כולו. טיפת זיעה התגלגלה בין השכמות במורד הגב
הכאב צרב בכל הגוף הפחד וחוסר השליטה הכריעו והרגשת אותך נוזלת..מהעיניים..מהפה ומהכוס החם.
"ומה למדת?"
ש... שאני שלך- לחשת בהיסוס חסר וודאות וכוס רטוב ופטמות זקורות..רועדת .
הצלפה שלישית גרמה לך להשמיע קול קטן, מעוכב, כאוב ומיוסר ..של הפנמה .
"טוב," הפסקתי. "עכשיו החלק האמיתי."
העברתי את כפות הידיים על הגב המזיע המקומר ..המסומן והלוהט. "את כל כך יפה ככה," לחשתי. "מפורקת. רק שלי."
הרמתי אותך בזרועותיי והשכבתי על השולחן העץ החלוד. המגבות שהבאתי קודם היו פרוסות על השולחן ..מחכות לעטוף את גופך הרטוב והכואב .
"עיניים למעלה."
המברג הארור החל את מסעו לאורך גופך המושלם . המתכת הקרה גרמה לבשר להצטמרר.
"מה את?"
רכושך,"אמרת... הזונה שלך החור שלך ..רק שלך..
"נכון."
הלהבה מהמצית ליטפה את המברג. ואת עוקבת אחרי התנועה בעיניים מורחבות.
"ואת יודעת מה קורה לרכוש שלא מתנהג כראוי?"
כשהמתכת החמה צרבה בעור, את נענית פרצת בבכי שקט. לא כאב - ההפחדה עשתה את העבודה.
"זה מה שקורה כשאת לא צייתנית. הסברתי בקול מדוד ושקט "כשאת טועה למקומך...
היד שלי התעכבה על המותניים . "וזה מה שקורה כשאת מנסה להתחכם מולי."
המצבטים ננעצו בעדינות בעור ..ואת מייבבת אבל לא מעיזה לזוז רק מייחלת..להיות ראויה...
"טוב מאוד," אישרתי. "עכשיו החלק שבו את מתנצלת."
### פרק חמישי: הכפרה
מושך את החבל הצמוד לקולר שעל צווארך כדי להצמיד אותך לקיר. עמדנו עכשיו מול מראה גדולה, שבורה בשוליה.
"תסתכלי," פקדתי.
בשתקפות נראתה דמותך המעורטלת, מנוקדת בסימנים אדומים, שיער דבוק ללחיים רטובות.
"זאת את?"
"כן," , בכית..ייבבת בלחש .
"מי את?"
"ילדה רעה שצריכה עונש."
"ומה את מבקשת?"
"סליחה," יבבת בקול משתנק "אני כל כך מצטערת. אני אשתדל יותר. אני אשתפר."
הורדתי אותך בעדינות אל הרצפה. הידיים שלך רעדו עכשיו כשהתרתי את הקשרים.
כל הכבוד לחשתי לך ברוך באוזנך...כל הכבוד..את הכי שיש..
חיבקתי בחום..וחדרתי לתוך תוכך כשאת כואבת ובוכה ומלאת הכרת תודה על הכאב על הפחד על הריגוש
על זה שאת שלי
ואני מזיין אותך בקצב מתמהר והשדיים המושלמים שלך מתנפנפים לצדדים
הכוס הצר שלך כואב את החדירה
ואת מרטיבה ומתמוגגת מחוסר השליטה
טובה שלי. אור שאת
אלופה שאת. אלופה שלי.