היום דיברתי עם מישהו על חברה טובה שלי, גרושה ומאוד שולטת באופיה. שלוש שעות אחרי השיחה ההיא, הנייד שלי צלצל כשטיילתי עם סופי בצהריים. הנה אני באה, אני בתל אביב היא אמרה. ממש הפתעה כי חודשים לא ראיתי אותה. מדהים, זה היה כאילו קראתי לה עם המחשבות.
אז בסוף כמה שעות של בילוי יחד, היא נזכרה שפעם אמרתי לה שאני כותבת. וביקשה ממני את הכתובת כדי לקרוא אותי מהבית שלה. אמרתי לה שלא. אמרתי לה שאני יכולה לבחור מה להראות לה ולשלוח לה, אבל לא לינק (ואני לא מתכוונת דווקא לבלוג פה בכלוב אלא בתפוז).
ואז היא שאלה למה אני מסתתרת? למה אני לא יכולה להיות אותו דבר מול כולם?
לא ידעתי מה לענות לה. אני יודעת שהיא צודקת. אני עייפה מלהתחבא. מלהראות צדדים שונים שלי לאנשים מסוימים ולהסתיר אחרים. ועכשיו שאני כותבת את השורות האלה אני שוב חוזרת בזכרונות שלי אחורה לילדות. גם שם כל הזמן הייתי צריכה להתחבא ולהסתיר כדי למנוע מלחמות.
שוב דפוסים משורשים חזק....
לפני 16 שנים. 19 בינואר 2008 בשעה 19:17
