מציצת מחווה לא',
עוד יום יומיים' היום הולדת של א', זו תהיה פעם ראשונה מאז 2004 שלא אתקשר לברך,
שלא אגיע בהתראה של חצי שעה עם פיצה בשבילו ושוקולד לילדים,
שלא אפול לתוך החיבוק האדיר והמוחץ שלו, זורח כלבנה במילואה.
ולא נצחק יותר יחד, ולא נדבר בשיח הפנימי של שניים שחלקו מיטה פעם, ולא נמליץ אחד לשני על
סדרות כמו "בלש אמיתי", ואין מי שיגיד לי יותר " יאללה יאללה" כשאבשר שאני (שוב) שבורת לב
ונפש.
במהלך 13 השנים שבהם הכרנו, היינו מתָקשרים על בסיס יומיומי,
קילומטראז' האימיילים והמסרונים ביננו, אם היו מחברים אותו, היה מגיע לירח ובחזרה.
עד לפני כשנה כשהחל להתרחק ולהתמעט כסהר, גורע וחסר.
כשסיימנו את הקשר הבדסמי ביננו, אמר לי כמה פעמים בלהט:
"את לא מתארת לעצמך כמה את משמעותית בחיי, אני מתבשם בחברות שלנו"
והיה מוסיף... "יש לי ... אולי... שלשה חברים אמיתיים בעולם הזה ואת אחת מהן,
אני מספר לילדים עליך ומתגאה בקשר שלי איתך".
נראה שכל החברות הזאת, לא היתה שווה הרבה במהלך הנפילה לאסון, כי לא התקשר ברגע האמת.
הילדים נותרו עם אימם ואני כמן איזו ירושה תמוהה לחבר שלו, אחד מהשלשה אשר מנה אז באוזני.
שהפך למאהב התורן ושנינו מחפשים בעצב קיומי, את הזיכרון של א' , זה בזו.
סיימנו? שאלתי את המאהב בפעם הקודמת קודמת.
כדי לדעת אם להתלבש או להכין קפה (יש לי מכונה ואני מכורה) להפסקה ולהמשיך.
הוא התלבט... את יודעת מה... בואי נעשה עוד מציצת מחווה לא'.
אני לא בולעת, הדגשתי, זה אמנם היה לו חשוב, אבל איני מסוגלת.
אני זוכר, את יכולה לירוק, הרגיע.