לפני כמה שנים ראיתי כתבת טלוויזיה על דום ושפחה, יש לסוג כזה של כתבות תרחיש קבוע, יש קונבנציה עיתונאית של איך מטפלים ב"סטיות מיניות" כמו פוליאמוריה ובדסמ.
בדרך כלל דואגים לראיין את ה"קרבן" שזו האשה, והיא משכילה וקרייריסטית ופמיניסטית, ומספרת בטון מאוזן שכזה, עד כמה אורח החיים מספק וכבוד הדדי והגשמה עצמית. ובאמת שאני לא צינית, פשוט אף פעם, אף פעם, זה לא עובר.
מדיום כתוב או דבור או מצולם או כולם, הצליל הנכון של הבדסמ - זה פשוט בלתי ניתן להסבר לוונילים.
והאמינו לי שניסיתי.
על כל פנים בכתבה ההיא, הבחור כתב ספר בהוצאה פרטית (איך קראו לספר הזה?) אבל הנשלטת לא רצתה להיחשף והיה זה רק האדון שדיבר גלוי למצלמה. ואז שאלו אותו, האם זה לא כואב לה, אם היא לא סובלת מה..ההצלפות, הקשירות, הזחילה?
והוא ענה- היא סובלת עכשיו, כשהיא בחדר השני, מפני שהיא לא לידי, כי שפחה, המקום היחידי שבו היא מאושרת הוא לרגלי אדונה.
הוא דייק!
וכל השבת, ביום ובלילה
אינותו מכרסמת והערגה אינה מרפה, וזה מר ומתוק מדבש דבורים.
.