המפגש הראשון הוא התוודעות, היא מאזינה בקשב לצלילים והוא נוקט טון דיבור קליל שעומד בסתירה גמורה לאפילה הסמיכה המתנשמת בחדר.
והוא שואל " תרצי שאחתוך אותך כאן?" ומסמן קו על ירכה עם האצבע, באינטונציה של "את רוצה מזגן?"
היא מנענעת ראשה לשלילה כי הקול לא יוצא מגרונה.
בראש היא אומרת לו - לא, ממש לא. אני בכלל לא בקטע הזה, הבדסמ שלי הוא מנטלי.
סטנלי קובריק שיחק במרחק בין פס הקול למתרחש, כאמצעי הזרה. סצינת ההליכה על המזח בתפוז מכני, מצולמת בהילוך איטי. ארבעת חברי הכנופיה פוסעים לאורך המרינה ביום אפרורי עד שלאלכס יש רעיון ופתרון. שני חברי כנופיה נבעטים למים, הוא מושיט יד לעזרה לאחד מה, לחלצו מהמים העכרוריים וכשזה מושיט ידו בחזרה אלכס שולף מתוך מקל ההליכה סכין נסתרת וחותך את גב כף היד שלו. ההילוך האיטי מאפשר לנו לחזות בבגידה, בתנועה, בדם הפורץ, בפניו הנעוות של דים.
המוסיקה התרבותית של רוסיני, מתוך האופרה העורב הלקחן, מלווה את הסצינה ועומדת בניגוד מוחלט לאלימות, ולמשמעות של המתרחש.
בתוך המעטפת האליטיסטית מונחת האולטרא אלימות, זו שאין לה גבולות של נאמנות, מנהיגות וחסות.
קובריק משתמש בפס הקול הקלאסי כאמצעי לכפות על הצופים צורת ראייה, מוטיב שכיח בסרט. זהו פער, והפער לא מאפשר להסחף פנימה, ומחייב את הצופים להביט במראה ובמשמעותו המזוקקת. כמו שאלכס מחוייב להביט אחר כך.
במהלך השבוע האשה אינה יכולה להפסיק מלדמיין אותו חותך בבשרה, ויום אחר יום תשוקתה לכך מתעבה.
היא מביאה פינצטה וזוממת לפתוח אותה לניצב ולתת אותה בידו כמפסלת בשיעור מלאכה.
הוא בוחר בסקלפל וחותך קו מעוגל בשיפולי הצוואר, אוסף את הדם בלשונו ומזמין אותה לטעום את פיו.
אבל אם היתה שם מוסיקת רקע זה לא היה רוסיני אלא החמישית אבל לא, לא ההיא אלא זו של ג'נסיס
Firth of fifth
&list=PL68BA5F978C70A58E&index=3
