ה(ע)קרב החוקי!

התעייפתי מלתת הסברים...
עייפתי מאלה שמנסים לרפות את ידיי בקשר ל"הצלחה" של בעלי לגרום לי את הריגוש הזה, למרות או בגלל היותנו נשואים 20 שנה...
בפוסט הקודם אמרתי ש- בדס"מ זה רק סקס?!...
אבל כל סקס זה רק מקפצה לרגש..תמיד זה היה כך מבחינתי...
יש המתארים את הבדס"מ "התמכרות, כמיהה, כאב ועונג בל יתואר " (ציטוט מתגובתה של טלייה)
ואני אוסיף את ה"כניעה" וה"התמסרות" ואולי גם את ה"פשרה" וה "ויתור"...
אלה דברים שקיימים למעשה בכל סוג של מערכת יחסים אוהבת.
אולי לא במינונים של זוג שלא נשוי...שהם מן הסתם מינונים שגורמים לגעגועים להיות יותר רלוונטים.
ואולי לא במינונים של בדס"מ...כי אולי זה לא בדיוק הכאב הזה שיכול לגרום לך אדם אחר
כי זה האיש שילד איתך את ילדייך....וראה אותך סובלת ...
אבל בהחלט העונג...השיתוף...החוויות המשותפות, הצמיחה האישית והכללית של כל הנפשות הפועלות...
והוא שם לכל אורך החיים...בביטחון ובשלווה
וזה מה שעושה לי את כל ההבדל...
חלק נרחב מהרגישות היתרה שלי לאדם אחר נבעה למעשה מ"חרדת נטישה"
שכאן היא חסרה לי...או בעצם לא קיימת.
אבל פשוט עשיתי העתקה...
והחלפתי אותה במשהו אחר שאני זקוקה לו בכל מערכת יחסים...
משהו שעד עכשיו לקחתי כמובן מאליו...מתוך הרגל שבשגרה היומיומית...
והיא האהבה הבלתי מתפשרת של בעלי אליי...
זה משהו שאדונים שפלים ואכזריים נוהגים לומר לשפחותיהם הצעירות וחסרות הבינה...
"אף אחד לא יאהב אותך כמוני"
במקרה של בעלי...זה פשוט ככה...הוא מעולם לא אמר זאת ולא צריך לומר...
זה פשוט ככה...
אף אחד לא יאהב אותי וישקיע בי כמוהו
הוא שם לאורך כל הדרך...
ועכשיו אחרי 20 שנה של חיפוש עצמי...
אחרי 20 שנה שכבר הייתי בטוחה שאני באתי מכוכב אחר
עם תחושת תלישות תמידית, שמלווה אותי מהילדות הקשה שחוויתי...
סופסוף אני יכולה להגיד
ש-חזרתי הביתה.