אמרתי לך כבר 1000 פעם , אני הטוב ביותר . תבדקי .
ואת הולכת לפגישות עיוורות , חוזרת מאוכזבת
רק בפעם האחרונה חזרת בוכה... אמרתי לך שזה יקרה
יתכן ולא הסברתי את עצמי , מצטער שסבלת
תמיד אקבל אותך , איך שאת .
אני לא כועס ולא נוטר טינה .
תאונת הרכבת של היום בדיוק שנה אחרי התאונה ברבדים .
אני חי בתאונות האלה כבר המון שנים . הריח של המתכת המעוותת מעורר אותי
אני הפוך לגמרי כאתם בלחץ אני לא , כמו מנוע של אופנוע מירוץ , אני חי בטורים הגבוהים , אתם מתאמצים ואני , זה איזור הנוחות שלי . אני יודע מה לעשות , אתם? אולי ...
אני לא סומך על אף אחד .
תמיד בחגור מלא , הכיסים עם כל האיבזרים שאפשר , למלחמה .
נסעתי על גהה , שמולי עבור עדר של אמבולנסים שועטים , ניידות , כל מה שמהבהב , מצפצף , באדום , כחול , כתום , עם כיפה ובלי , מדינה של עזרה ראשונה .
נתתי גז , עברתי כבר מספיק
בחורף עברתי בנתניה דקה אחרי הפיגע בקניון , ברחתי , נתתי גז , ראיתי את שרידי העשן , את האנשים שוכבים . אני כבר לא עוצר , פעם הייתי נכנס לזה . עכישו אני משאיר את התענוג לאחרים . עברתי בקריה לפני כמה שנים ושמעתי יריות , כולם רצו מולי , דרכתי את האקדח , לקחתי את הטוסטוס שיה לי אז ביד , על הידיים כמו תינוק וירדתי את המדרגות לשכונת מונטפיורי , כולם הסתכלו על הגוליבר עם הטוסטוס על הידיים , והאקדח ביד .יורד במדרגות .
למחרת , נפל לפני אוטובוס מגשר בר אילן , על כביש גהה , הייתי בטוח שמישהוא תלה שם סמרטוט אדום . לפני 14 שנה ברח לי יחיה עייש ( כן זה שדיבר בפלאפון והתפוצץ ) מהידיים
כי הוא היה קטן ולידו רץ אחד יותר גדול ( כן כן, הגודל לא קובע ) הייתי בטוח שהם סתם גנבי רכב ...
התרגלתי אולי ? זה נורא , זה אנשים לא ? אני כבר שואל רק כמה ? כמה ? כמה ?
אדישות כבדה.
אליך לא אהיה אדיש כשתקראי , מבטיח .
לפני 18 שנים. 12 ביוני 2006 בשעה 16:58
