אתר חפירות

משהוא מכרסם בי.
פסואה כותב שיש לכתוב כפי שיש. בדיוק, אם הדבר מדויק; במעורפל, אם הדבר מעורפל;
איך לכתוב בכרסום?
איך לתאר את הרטיבות הפושטת בבגדי התחתונים פיסה אחר פיסה?
את הבדידות הסתמית הזאת?
את המבט הילדותי החמוד של זה שאיני רוצה לשכב איתו? את ההזיונות הרודפים של אלו שכן.
ועוד-
היה אחד שפגשתי פעמיים בחיי. מזמן. מאד מזמן.
ליטוף על הירך, אחר ערב של התעלמות. "רוצה לבוא?"
ואחר כך- "עם מי היית שם? החבר שלך?"
"שרמוטה"
"זונה"
תגידי את זה.
תגידי.
"כן, יקירי, אני זונה, שרמוטה, שלך, שלך, תזיין אותי, תדפוק אותי על הקיר, "
ואני חסרת נשימה. שוב. רק בגלל דמיון תעטוע.
זוכרת כמה לא הבנתי את עצמי אז. זוכרת איזה אחד שבלבוש מלא גרם לי כמה וכמה אורגזמות רק על ידי משיכה, נשיכה, דחיפה, הפעלת לחץ מדוייקת בכל כך הרבה אופנים. קשה להאמין כמה מאבק יכול להיות מגוון.
זכרונות מגיל שבע לובשים אופי מיני מובהק.
וכל מה שאני רוצה זה חיבוק מכרבל ומלא. אימהות שנחסכה ממני בחוכמה, את הנשימה הרכה באוזן, את העיניים האלו שלוקחות אותי לעולם אחר. עיניים שממלאות לי את הבפנים כמו שהאיבר ממלא לי את הבחוץ.
געגוע.
אבל אחד כזה קל. געגוע שוליים.
בדידות חדה שכאילו אינה נוגעת לי.

אבל בסקסיות, יקירתי, כתבי בחושניות נשית. כמו הריון סמוק ומתוח. גדוש.