אתר חפירות

יש לפעמים מישואו, אמר אומר יבוא,- לא בא.
יש לפעמים מישו, בא, עושה בלגן, הולך.
יש מישו לפעמים...

ויש פעמים שאין.
יש פעמים שאין אף אחד, שאין שום דבר. שאתה מפסיק לחלוטין לתת אמון במין הזה, האנושי. אחרי כל כך הרבה בלגן, מה נותר לך לחשוב בכלל על אחרים.
אני חיה בלי ציפיות.[או בכל אופן אני מחליפה אותן לעתים נדירות הרבה יותר מן המקובל]. אני חיה לבד. תמיד. לפעמים חלשה יותר, לפעמים חזקה יותר, לפעמים מצליחה יותר, ולפעמים- בלתי מסוגלת לחלוטין.
איכשהוא בכל זאת בכל פעם אני מתערבבת כל כך בקלות. [כן, ממש. שקרנית. הרי רק בדיעבד הייתי יכולה לאמר דבר מעין זה.]. ואיכשהוא תמיד אני לא יודעת מה לחשוב על התגובות שלי. כל כך בלתי צפויות, אפילו לי עצמי.
אני עייפה כל כך מכל ה'זולת' הזה. ובו בזמן מוכנה כל כך
מוכנה למה? מה נדמה לי בעצם שבכלל היה מתאים עכשיו? לא יודעת.

לפחות ממך אני פחות או יותר יודעת למה לצפות. יהיה נחמד לתת קצת פורקן.
מצפה בהתקצרויות רוח סוף סוף לפגוש אותך שוב. עבר זמן רב כל כך. עבר כל הזמן שהחשק שלי הזדקק לו.
ימים יכולים לעבור, ומדבריות, והזכוכית הכחולה הזו שמשתברת לי בזכרון תפגוש אותי תמיד בחיוך. ואני אהיה איתך לבד, ואחריך כמו לפנים. נכון שלא אקבל ממך בדיוק את ה'כואב-נעים' שאני רוצה [ושזה טפשי לפנטז את זה עליך], אבל איתך זה ה'לבד-נעים' הכי נפלא שיש.
אולי אתה נווה המדבר שלי כרגע, אתה ה'מקומשהוא' שלי בזמן מוגדר.
יש 'מקומשהוא' לפעמים... שיבוא כבר.
😄