שבוע שלם של חופש. ממש כך. וכל מה שהגוף שלי מצא לנכון לעשות - זה להיות משופע. כיצד שפעת פשוטה שכזו יכולה לשבש את כל התוכניות שלי? אז שבוע שכבתי במיטה והשתדלתי להיות כמה שיותר חולה. זה לא עזר, נותרתי עדיין עם השיעול והסינוסים הנפוחים.
בתור נקודת השיא פגשתי חבר יקר, רגע לפני החזרה לשיגרה (ויש להדגיש שוב שלא עשיתי דבר מכל התוכניות הנפלאות לחופש- מתסכל כשלעצמו). הדבר המשמעותי ביותר שהיה לו לספר לי באותו יום היה ש"אישה היא לא בן אדם".
"אישה היא לא בן אדם לא בגלל שהיא ^באמת^ לא בן אדם..." - היה ההסבר הכי טוב שלו. (יכול להיות שקראתי משהוא דומה אצל אחד מכם לאחרונה? "מענטש"?).
אם כבר אני מה-שהוא, אז אני בדיוק בן-אדם. 'מענטש'.
מבלבל כל העניין הזה. puzzling. אין מילה כזו בעברית. איך הייתי יכולה להרכיב את עצמי לעצמי בלי פיסת ההיות בן אדם? בדיוק במובן ההוא...
כנראה שאצטרך להפסיק להיות אישה. לפחות בהקשר של שיחות משמעותיות עם הבן אדם הזה. או לוותר על שיחות משמעותיות עם החבר הכי טוב שלי? זאת חתיכת פאזל שהייתי מעדיפה לדחוף לו עמוק ב.. XXX ... באמת.
והכל בגלל החברה המפוקפקת הזו... הומוסקסואלים ריג'ידים, א-סקסואלים מזדקנים, שונאי אדם באופן כללי, והעיקר- "משוררים". פסטיבל מספרי הסיפורים ממש.
חבר אתה חסר.
אז אני כבר לא יכולה לדבר איתו על שירה..? אם ככה- באמת הוא הפך אותי ל-לא בן אדם- ביחסו אליי כאישה. חבל. אחר כך 'בני אדם' שכאלו מתפלאים שלא עומד להם.
לפני 15 שנים. 19 באפריל 2009 בשעה 0:58