אתר חפירות

הנה. אני בכלל לא צריכה להיות 'מענטש' כל עוד אני מעסיקה את הידיים. זאת בטח בכלל המצאה של 'דוברי-יהודית', כל עניין ה'מענטשיות' הזאת שהאישה אינה לוקחת בו חלק.

מנין כל העצבוביות הזאת? ה'לבד' שלי משתלט עליי שוב לאחרונה ואני היום עצבובית עד מאד.
ההרצאה היום תעבור יפה, אני בטוחה. יש לי דברים מעניינים לאמר, למרות שזה בשמונה בבוקר. באופן רשמי אני פותחת את הכניסה לישורת האחרונה. אני יריית הפתיחה לעצמי. אולי גם לאחרים שם.
יש בי תחושה נוסטלגית משהוא, שאינה מוגדרת לזמן או מקום- זה מה שאומרים אותו מלנכוליה. תחושה שיש גם אפשרות אחרת מכל ה'לבד' הזה. שאפשר ללכת ולעשות ולהנות ולפגוש ולשבת ולדבר, לדבר, לדבר... אפילו לדעת שקצת שומעים אותך בצד השני.
איזו תחושה כזו מלווה אותי- כאילו הייתי פעם שלמה יותר, מוכלת, קרובה. כשבעצם זה הרי לא נכון, בפראפרזה על המשפט הגס הקבוע שלי- המצב אינו שונה אף פעם, רק ההרגשה של העכשיו. של הנוכחיות. הרגע.
מקנן בי החשד כאילו היה אפשר אחרת.
כאילו היו זמנים עם מילים משמעותיות. כנראה שוב אני מתבגרת. שונאת תקופות מעבר. גם במזג האוויר, גם בהלך החיים של הרוח, בכלל. לא טובה עם שינויים.
אולי בגלל זה.