אתר חפירות

אני מריחה את החמצמצות הזו שבפתיחת קופסאת סיגריות חדשה ופתאום מבינה, (כל כך מבינה), שוב את הסיפור ההוא של סטיבן קינג על הרוכל שפותח חנות מוזרה באיזו עיירה נידחת. את התשוקה הכל כך אנושית הזאת להרס עצמי. לחמצמץ המתוק הזה שמבטיח תנועה בנקודות הכי מחניקות בחיים. אני מבינה פתאום איך התשוקה האנושית הזאת לכאב קשורה אל אותו ה'בלתי מתגשם' של גרין. הריח הזה מעורר אצלי אסוציאציות רגשיות מסויימות, של חופש. אני מבינה איך בני האדם צריכים, (כל כך צריכים), כל אחד את הסם הזה שלו שגורם לו להרגיש תנועה אל עבר אותו ה'בלתי נגשם'. המשיכה לכאבים קשורה הדוקות אל אותו דולפין לבן, או הבטחת גאולה מיסטית כלשהיא. והדבר נכון כפליים בימי הקיץ המאובקים והמחניקים האלו.
אולי אין לנו שום יכולת להבחין בין הרס לבין 'גאולה'. אלא בדיעבד אולי. ברמת המניעים הפסיכולוגיים (ואני מבינה, פתאום, כמה שקינג מיוחד בזה. ביכולת שלו לתאר מצבים פסיכולוגיים.) מדובר באותו הדבר. העיקר שיהיה בתנועה.
כל כך הרבה תאוריות מתבססות על ההנחה שיש לנו, כפרטים או כלהקה, נטייה להתנגד לשינוי. לא מזמן שמעתי מישהוא שבאמת חושב שהדבר הפוך. ברמה הפסיכולוגית אנחנו צריכים כל הזמן להרגיש 'בתנועה'. אנחנו צריכים שינויים. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבן אדם ברמה הפסיכולוגית זה שהוא ירגיש "תקוע".
וזה הרי כל כך נכון...
אני כל כך צריכה לנוע. קצת. רק מעט. בשביל לדעת שאני חיה.

פותחת קופסאת סיגריות בתחנת האוטובוס, תחת כל האבק הזה של היום השוקע. מריחה את החמצמצות האלומינית הזאת ופתאום יש מעט הקלה. רק מעט. איזו תחושה שהיום הזה יתחלף באחר.

לעזאזל. לפעמים הכל כל כך קשה לי.