משהוא שיושב לי בראש כבר כמה זמן. לפעמים אני כל כך מזדהה עם ברנרדו סוארש, ואז מזדהה כל כך עם פסואה במבט הזה מהצד על האומללות והגיחוך שבקיום ה'נעלה' הזה, ה'אמנותי הזה' כביכול... לפעמים יותר רציני ולפעמים יותר מחוייך.
(בפעם הבאה אולי אמצא לכם את הקטע על בננות. בהחלט גולת הכותרת של ההרגשה מהצד המחוייך. הפעם משהוא שהוא באמצע.)
"תמיד סירבתי לקבל את האפשרות שיבינו אותי. להיות מובן משמעו למכור את עצמך לזנות. אני מעדיף שייקחו אותי ברצינות בתור מי שאינני, שיתעלמו ממני באופן אנושי, בהגינות ובטבעיות.
אין דבר שהיה עלול לתסכל אותי יותר מאשר שיתגעגעו אליי. אני רוצה את כתונת הייסורים של לחשוב את עצמי זהה להם. אני רוצה את הצליבה בכך שלא יבדילו ביני לבינם. ישנם קורבנות אמונה מעודנים יותר מאלו המתועדים של הקדושים והנזירים המתבודדים. יש עינויים של השכל כפי שיש עינויים של הגוף והתשוקה. ויש שפע נדיב מאלה כמו מאלה."
פרננדו פסואה\ ספר האי-נחת, סעיף 121.
לפני 17 שנים. 5 בפברואר 2007 בשעה 10:01