באנג'י בלי חבל

כשהייתי ילדה, הייתי חולמת שאני עפה.

שניים שלושה דילוגים, רקיעה אחת על הקרקע ואני באוויר. בערך מטר מעל רחבת הדשא בחזית הבניין המשותף.
חסרת משקל. צפה. מתקדמת באיטיות, בתנועות של שחיית חזה, מסיטה משהו בלתי נראה שעוטף את הגפיים בלחץ חלש וקבוע, כמו מים, אוויר של מים.

לא הייתי צריכה לישון בשביל לחלום. לא הייתי צריכה מיטה בשביל לעוף.
עוצמת עיניים, גם באמצע היום. עוצמת חזק חזק,
עוברת דרך עיגולי הצבעים וההבזקים, צונחת ברכות דרך ים אינסופי של נקודות זהובות צפופות
וזהו. אני עפה.

אסור להפסיק לזוז, אפשר להאט אם רוצים קצת לנוח, אבל, אסור להפסיק.
אם מפסיקים נופלים.
נחיתה רכה, אבל, אין שום אפשרות להמריא שוב.

היום אני לא יכולה.
לא משנה כמה חזק אני אעצום את עיני, לא משנה כמה אשחזר בדמיוני את הדשא המקריח ההוא או את הבניין עם התריסים הירוקים שמתנשא מעליו, מקסימום אני אצוף בתוך ערמות מנוקדות בזהב ההוא.

לא יכולה לעוף יותר.
ובכל זאת, ההרגשה הזו שאסור להפסיק אחרת נופלים, שהמים עוטפים ומפריעים להתקדם, עדיין כאן.