עפעוף. תנוחת הלשון בחלל הפה. גירוד. טעם החיך. בליעת רוק. נשימה. שינה.
פעולות לא רצוניות. טבע. מכניקה של גוף.
ופתאום, משתנים נשלטים.
לא מצליחה לנשום. אויר נכנס ויוצא, אבל, רק אם אומרים לו להכנס ולצאת.
הרקות לוחצות, צועקות את קיומן לתוך חלל המוח, הקליפה כולה מרקדת ומרטטת, שולחת עקצוצים חמימים מעל המצח והפדחת ואלמלא הסיטואציה עצמה, היו מוגדרים כנעימים להפליא.
דברים שעושים מבלי לחשוב עליהם, אף פעם לא נתפסים קשים או מסובכים או בעייתיים.
הרגע הזה, שבו שמים עליהם את הפוקוס והופכים מודעים אליהם, הוא רגע, שאלמלא הדחת שביט אלימלך מהרכב הפועל תל אביב, פריצת הגדרות הבית"רית והכרזתו של פרס כי הוא לא מעוניין בראשות הממשלה אלא בנשיאות - שתפסו את הבכורה, הייתי מכנה, רגע מכונן.
מסתובבת הלוך ושוב, לחץ גודל והולך ונבנה שבוקע אט אט את כל קליפות הוויתי ותפיסתי העצמית.
הכי רוצה בעולם לעצום עינים, לנשום עמוק ולישון.
וכמו הדומית הטובה שאני, מונעת את מה שהכי רוצה.
למצוא את עצמך, בשעה שגם חתולי רחוב כבר מצאו את הפינה החמימה להניח את ראשם, מחפשת קול אנושי.
מודה, באמת אילמת, בדמעות ומתוך תשישות. זקוקה.
את תלכי בשדה
ביצוע: חוה אלברשטיין, מילים: לאה גולדברג, לחן: חיים ברקני.
האמנם, האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.
ומחשוף, ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.
או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.
ונשמת, ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע
וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב.
ופשוטים, ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב.
את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.
סטיה לירית
בשנת 1943 פרסמה לאה גולדברג שיר ללא כותרת, שמאוחר יותר נקרא "את תלכי בשדה" או "האמנם".
זו הייתה תגובה שלה לשירי נתן אלתרמן שפורסמו בטור השביעי ובספרים "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצריים" בשנים 1941-1944, ולטענתו של אלתרמן כי; לא ראוי בתקופת מלחמה, אימה וזוועה כה קשה לפרסם שירים לירים רומנטיים.
גולדברג, בחרה לומר זאת לירית בלבד; שגם בימים מעוננים בהם תקווה הנה אור בשולי הענן ובזמן הליכה בשדות דוקרים, בוערים ומלאי אימה ודם, דווקא מותר לאהוב.
(אי אילו שנים אחר כך, מאיר אריאל, החליף את ה-ת' ב-ל' ושר "אל תלכי בשדות".
אין לי מושג אם הוא לועג לנאיביות של לאה גולדברג. אני נורא רוצה להאמין שהוא לא לועג להודאה בהזדקקות או לנסיון לצאת נגד התימה הגברית, והאומץ לומר שאין דבר כזה זמנים שבהם זה לא לגיטימי להזדקק.)
לפני 17 שנים. 11 במאי 2007 בשעה 17:03
