האמן יוצר יופי

שער אדום מסתיר את הדמעות שזולגות על פני הלבנות.
דמעות של פסולת מהמסקרה היקרה שלי.
דמעות של מוות וחיים.
איני בטוחה עם מי מהם קל לי יותר להתמודד.
ידיים נשיות מסיטות שערות מהעניים.
ציפורניים צבועות בלק כהה .
הכל כל כך מזוייף אצלי.

תשוקה רבה נוזלת ממני
אני מצמידה את שפתי אל סיגריה בוערת ומכניסה לריאות עוד נשימה של אוויר צלול.
פוקחת את עיני שוב אל העולם והוא מטושטש ומסומם.
או שמא זו אני.

למדתי להכיר את הזריחה הבוערת כל בוקר מחדש.
היא לעולם תמשיך בתוך כולנו.
נשרפים כל יום מחדש כאשר אנו מרימים מבטנו אל האור.
נכבים כל פעם מחדש.
מתפללים שזו תיהיה הפעם האחרונה.

חלק ממני לוחש לי שהגיע הזמן להתיחס לבחורה שזרוקה פה על המיטה היפה שלי.
לתת לה קצת תשומת לב כדי שלא תכבה לגמרי בין זרועותי בשניה שאגע בה.
וכל מה שנשאר לי לעשות זה למלמל לעצמי "הגהינום הוא אנשים אחרים".