האמן יוצר יופי

פעם חשבתי שהבקרים האלה, של יום שישי, הם הבקרים המוצלחים ביותר בשבוע.
בדרך כלל התעוררתי בחצי עילפון מתוק שהזכיר לי את ליל אמש ,
לאט לאט הייתי יוצאת מהמיטה המלטפת שלי,
מכינה לי קפה בדיוק כמו שאני אוהבת,
מעשנת סיגריה חזקה
מקשיבה ללאונרד כהן
מסתכלת מהחלון על הגינה מחוץ לבית
ונאנחת בכבדות כדי להזכיר לעצמי
שלא יכול להיות יותר טוב מזה.

אבל הימים היפים האלה נמוגו,
הוחלפו בבקרים שטופי זיעה מהסיוטים של הלילה הקודם,
את הקפה אני כבר לא מסוגלת לשתות.
הסיגריות חונקות את ראותי בעוד ערפל בלתי נשלט.
מידי פעם אני מסתכלת החוצה מהחלון ורואה את פיגומי הבניה מול חלוני
וליבי מחסיר עוד פעימה אחת מושלמת.

ואם אי פעם אזכה לחזור לחיי,
אלה שבהם לא היה לי זמן לאכול בין כל המסיבות,המפגשים החברתיים,
המחזות, האופרות,
כל הקופסאות האדומות שזרקתי לפח,
אני מבטיחה לשבת שוב
בטרקלין עסקים בהילטון
שותה קאמפרי עם שתי קוביות של קרח
ולחלום בהקיץ על כמה זה יכל להיות נפלא
אם אלבר קאמי היה מצטרף אלי לשיחה.

אז ללא כל חרטה
וללא כל צל של ספק
אני חוזרת למחילתי,
מתחת האדמה,
להסתתר בין כתלי חדרי
עד הטיול הבא לבית החולים.

צהריים.עוד יום משעמם במשרד.
כל האנשים האפורים האלה , אין להם לאן ללכת .


הדבר האחרון שהיא רצתה זה לראות אותי. להיתקל בי בזמן שהיא לוקחת אוכל. להרגיש את הרעד הזה בין הרגליים.
המערכת יחסים שלנו אף פעם לא התבססה על דיבורים.לפחות לא מהצד שלה.
אני הבן אדם האחרון שהיא ציפתה לפגוש פה.

אני אפילו לא מדברת איתה.
אני רק מסתכלת איך שהיא יושבת בין חבורה של גברים בחליפות עסקים .
כל אחד מהם יודע שעתידו תלוי בין ציפורניה המושלמות שאני כל כך אוהבת.
אבל אני ? אני מזכירה לה שבעולם האמיתי מקומה על הריצפה.
מחכה כמו ילדה טובה לרגע שבו אני אחליט שמגיע לה קצת יחס.

אז אני יושבת.
ובוהה.
ורואה איך מתבלבלות לה המילים.
צופה ברעד הנשי הזה שהיא מרימה את הסכום לפיה.
יש לה עוד שריטה קטנה שם.
שרק אני רואה.
ורק אני יודעת.

אני נותנת לה חמש דקות.
רואה אותה מחפשת כמו בהתקף אמוק את הסלולרי
לכתוב לי הודעה.
להיות בטוחה שזאת אני והיא לא נקלעה לפנטזיה בלתי נשלטת שלה.
אני מרימה את הפאלפון .
לי אין רעד בידים.
אני יודעת שכל אלה שמזילים סביבה ריר מלא בבושם ובגידה יכולים להמשיך לחלום.
בשבילהם היא המלכה
אבל שאני סוגרת את הדלת היא הזונה שלי ואני רשאית לעשות כל מה שעולה ברוחי.

יקירה שלי,
אין סיכוי שבעולם שאני אעשה את זה קל בשבילך.

אני מתרחקת מהאזור רק כדי לגלות שהיא מעבירה שעור לאחד הקורסים.
אלוהים יודע במה.
היא כל כך טובה בלזיין את השכל.
היא הרבה יותר יפה שהיא לא מסוגלת לדבר.

באמצע ההרצאה בערך אני נכנסת.
רק כדי להביע נוכחות.
כולם מסתובבים לראות מי מפרה את איזון המרצה הענוגה.
מסמנת לה להמשיך בשלה ומתיישבת בסוף החדר.
אני אפילו לא צריכה להוציא הגה מהפה כדי למוטט לה את כל הרצונות והיכולות.

בסוף הגימגום המתמשך הזה אני מחכה שכולם יצאו.
מסתכלת עליה במין מבט כזה חצי עייף מכל ההתרגשות שלה.
נותנת לה סטירה ומחכה שלוש שניות כדי לראות את הפרצוף החצי מותפע שלה
החצי השני כמובן מלא בתענוג מתוק.
נתראה בקרוב אני לוחשת לה.

אצלינו במשרד מסתובבת שמועה.
מספרים שאת אף אחת מהדלתות אי אפשר לנעול מבפנים
כי אנשים כמו שאנשים
ניסו יותר מידי פעמים לרגש את עצמם איפה שלא מותר.
אבל אותי כרגיל , גבולות ההיגיון אינם עוצרים.

עוד ערב ארוך בלישכה,
רוכנת מעל ספר של ויליאם בלייק
שוקעת בפנטזיות נטולות רסן בתוך כל חלקי מוחי.

הישועה באה מבפנים פעם נאמר.

אני משתעשעת עם סכין מתחת לרגלי
שורטת בהנאה את יריכי
מסבירה לבחור שמטריד אותי בהודעות
שאיני מרשה לו להתקרב אלי
אי פעם

אין הרגשה יותר מלאת סיפוק מאשר לגנוז את סיפוקו של אחר.

אני מרחמת על המסכן
מבטיחה לו מתנת פרידה שלא ישכח.

כמה דקות לאחר מכן אני עולה לאחד החדרים
יודעת שהוא יושב שם בחושך
כל שערה בגופו מחכה שאני אכנס לחדר
שאני אכנס שוב לחייו
כמו שרק אני יודעת

אני מתיישבת בהנאה על השולחן
מורידה את נעלי
אני רואה את עינו מתמלאות בדם של תשוקה
נשענת אחורה ונותנת לו לענג אותי
להוכיח לו שוב
שכל החלומות שלו עלי
לא מתקרבים בכלל למציאות

הוא נשען על הדלת ורגליו רועדות כמו ילד
נאנק מכל תנועה שלי
אני אפילו לא משתדלת

לוקחת את נעלי
דוחפת אותו מעלי בהפגנתיות
כל כך קרוב אך כל כך רחוק
סוגרת את הדלת מאחורי
משאירה אותו בין הצללים
תוהה לעצמו האם אי פעם עוד ידע
את טעמה המתוק של התאווה
כפי שהרגישה הערב.

שער אדום מסתיר את הדמעות שזולגות על פני הלבנות.
דמעות של פסולת מהמסקרה היקרה שלי.
דמעות של מוות וחיים.
איני בטוחה עם מי מהם קל לי יותר להתמודד.
ידיים נשיות מסיטות שערות מהעניים.
ציפורניים צבועות בלק כהה .
הכל כל כך מזוייף אצלי.

תשוקה רבה נוזלת ממני
אני מצמידה את שפתי אל סיגריה בוערת ומכניסה לריאות עוד נשימה של אוויר צלול.
פוקחת את עיני שוב אל העולם והוא מטושטש ומסומם.
או שמא זו אני.

למדתי להכיר את הזריחה הבוערת כל בוקר מחדש.
היא לעולם תמשיך בתוך כולנו.
נשרפים כל יום מחדש כאשר אנו מרימים מבטנו אל האור.
נכבים כל פעם מחדש.
מתפללים שזו תיהיה הפעם האחרונה.

חלק ממני לוחש לי שהגיע הזמן להתיחס לבחורה שזרוקה פה על המיטה היפה שלי.
לתת לה קצת תשומת לב כדי שלא תכבה לגמרי בין זרועותי בשניה שאגע בה.
וכל מה שנשאר לי לעשות זה למלמל לעצמי "הגהינום הוא אנשים אחרים".

כל ההתחלות הן קשות אני מניחה. לפחות בדברים מסוג זה.
אני מעדיפה לסלק את כל הפרטים היבשים בהתחלה אז תאלצו לסלוח לי על חוסר המיסתורין שבשורות אלו.
איני יודעת לכתוב שירה או לצייר ביתר כישרון.
אני בחורה צעירה שהבינה ממזמן שטרוף הגאונות חמק ממנה בלי לשים לב באמצע מסיבה בעוד היא בוהה אל השמיים ומרגישה את כל הרעלים שיכלה לשים עליהם את היד נעים בקצב אחיד מתחת לעורה.
גרה במרכז,בעברי הייתי גותית לתפארת אך כיום הקסם שגדלתי לאהוב הוא הבורגנות עצמה ובמקומות המתואבים האלה אין סבלנות לשמלות ישנות ומגפי ניו רוק כבדים.
לכן התחלתי לשמור את הסטיות הקטנות שלי לעצמי. הקרובים אלי תמיד ידעו שאני זיקית שמשנה את עצמה בהתאם לנוף - פעם בשמלה של וורסצ'ה ופעם בגרביונים קרועים ושמלת עור זנותית.
החיפוש שלי אמיתי ורגיל למדי - אני מחפשת מפלט שבו אצליח להשתעש בתשוקותי הכמוסות.
לא פעם ולא פעמיים חשבתי על לחפש לעצמי בת זוג או בן זוג שילמד אותי לקח אך תמיד העניין נדחה בגלל התחייבויות משעממות כגון ללכת לאופרה , לבראסרי או לרייב מחתרתי ברחבי הארץ.
לצערי הרב הלילה תקף אותי כאב ראש נוראי בגלל גמילתי ממשכחי הדיכאון שבשמחה התחלתי לקחת לפני פחות משנה .
מאסתי גם בהם.
קשה לי לתאר את מה שאני רואה במראה - אני גבוהה למדי, לובשת מידה 38 על אגני ומתפארת בחלק עליון שהוא הדבר היחיד שאני אוהבת בעצמי.
שערי אדמוני לעת עתה אך בקרוב יחזור להיות שחור.
אין דבר יותר מקסים בעיני מבחורה עם שער ארוך וחלק - זה הדבר היחידי שבדרך כלל משטה בי לחשוב שיש בה עוד קומץ תמימות.
יש לי שתי אהבות גדולות בחיי שמהן לא נברא האדם שיכול להניע אותי - אחת נחה במאפרה בזמן שאני כותבת הקטע המתיימר הזה והשנייה נתונה בתוך דפים צהובים ליד מיטתי וזהו כמובן דוריאן גריי.
אם יש מישהו או מישהי שיכולים ורוצים לגאול אותי מסקרנותי אני אשמח לקבל את הצעותיהם.
ניסיוני בתחום זה אינו מספק את נפשי ולכן כל אשר ארצה לדרוש הוא חינוך יסודי וברוטאלי.
כולי תקווה למצוא את האדם הזה.