אצלינו במשרד מסתובבת שמועה.
מספרים שאת אף אחת מהדלתות אי אפשר לנעול מבפנים
כי אנשים כמו שאנשים
ניסו יותר מידי פעמים לרגש את עצמם איפה שלא מותר.
אבל אותי כרגיל , גבולות ההיגיון אינם עוצרים.
עוד ערב ארוך בלישכה,
רוכנת מעל ספר של ויליאם בלייק
שוקעת בפנטזיות נטולות רסן בתוך כל חלקי מוחי.
הישועה באה מבפנים פעם נאמר.
אני משתעשעת עם סכין מתחת לרגלי
שורטת בהנאה את יריכי
מסבירה לבחור שמטריד אותי בהודעות
שאיני מרשה לו להתקרב אלי
אי פעם
אין הרגשה יותר מלאת סיפוק מאשר לגנוז את סיפוקו של אחר.
אני מרחמת על המסכן
מבטיחה לו מתנת פרידה שלא ישכח.
כמה דקות לאחר מכן אני עולה לאחד החדרים
יודעת שהוא יושב שם בחושך
כל שערה בגופו מחכה שאני אכנס לחדר
שאני אכנס שוב לחייו
כמו שרק אני יודעת
אני מתיישבת בהנאה על השולחן
מורידה את נעלי
אני רואה את עינו מתמלאות בדם של תשוקה
נשענת אחורה ונותנת לו לענג אותי
להוכיח לו שוב
שכל החלומות שלו עלי
לא מתקרבים בכלל למציאות
הוא נשען על הדלת ורגליו רועדות כמו ילד
נאנק מכל תנועה שלי
אני אפילו לא משתדלת
לוקחת את נעלי
דוחפת אותו מעלי בהפגנתיות
כל כך קרוב אך כל כך רחוק
סוגרת את הדלת מאחורי
משאירה אותו בין הצללים
תוהה לעצמו האם אי פעם עוד ידע
את טעמה המתוק של התאווה
כפי שהרגישה הערב.
לפני 18 שנים. 29 בספטמבר 2006 בשעה 19:24
