האמן יוצר יופי

צהריים.עוד יום משעמם במשרד.
כל האנשים האפורים האלה , אין להם לאן ללכת .


הדבר האחרון שהיא רצתה זה לראות אותי. להיתקל בי בזמן שהיא לוקחת אוכל. להרגיש את הרעד הזה בין הרגליים.
המערכת יחסים שלנו אף פעם לא התבססה על דיבורים.לפחות לא מהצד שלה.
אני הבן אדם האחרון שהיא ציפתה לפגוש פה.

אני אפילו לא מדברת איתה.
אני רק מסתכלת איך שהיא יושבת בין חבורה של גברים בחליפות עסקים .
כל אחד מהם יודע שעתידו תלוי בין ציפורניה המושלמות שאני כל כך אוהבת.
אבל אני ? אני מזכירה לה שבעולם האמיתי מקומה על הריצפה.
מחכה כמו ילדה טובה לרגע שבו אני אחליט שמגיע לה קצת יחס.

אז אני יושבת.
ובוהה.
ורואה איך מתבלבלות לה המילים.
צופה ברעד הנשי הזה שהיא מרימה את הסכום לפיה.
יש לה עוד שריטה קטנה שם.
שרק אני רואה.
ורק אני יודעת.

אני נותנת לה חמש דקות.
רואה אותה מחפשת כמו בהתקף אמוק את הסלולרי
לכתוב לי הודעה.
להיות בטוחה שזאת אני והיא לא נקלעה לפנטזיה בלתי נשלטת שלה.
אני מרימה את הפאלפון .
לי אין רעד בידים.
אני יודעת שכל אלה שמזילים סביבה ריר מלא בבושם ובגידה יכולים להמשיך לחלום.
בשבילהם היא המלכה
אבל שאני סוגרת את הדלת היא הזונה שלי ואני רשאית לעשות כל מה שעולה ברוחי.

יקירה שלי,
אין סיכוי שבעולם שאני אעשה את זה קל בשבילך.

אני מתרחקת מהאזור רק כדי לגלות שהיא מעבירה שעור לאחד הקורסים.
אלוהים יודע במה.
היא כל כך טובה בלזיין את השכל.
היא הרבה יותר יפה שהיא לא מסוגלת לדבר.

באמצע ההרצאה בערך אני נכנסת.
רק כדי להביע נוכחות.
כולם מסתובבים לראות מי מפרה את איזון המרצה הענוגה.
מסמנת לה להמשיך בשלה ומתיישבת בסוף החדר.
אני אפילו לא צריכה להוציא הגה מהפה כדי למוטט לה את כל הרצונות והיכולות.

בסוף הגימגום המתמשך הזה אני מחכה שכולם יצאו.
מסתכלת עליה במין מבט כזה חצי עייף מכל ההתרגשות שלה.
נותנת לה סטירה ומחכה שלוש שניות כדי לראות את הפרצוף החצי מותפע שלה
החצי השני כמובן מלא בתענוג מתוק.
נתראה בקרוב אני לוחשת לה.