יומני מגדלנה

אתמול או שלשום התגלגל לידיי פרוספקט שמציע לימודי רכיבה טיפולית. יותר נכון, הפרוספקט שכב בבית כמה ימים וכשעשיתי סדר לקראת השבת עיניי נחתו עליו. עלעלתי במה שהיה כתוב, והנחתי אותו בצד. אחרי כמה זמן חזרתי אליו וקראתי בו שוב. חייכתי לי ושמתי את זה במגירה במוחי.

תמיד אהבתי סוסים, רכבתי שנה כשהייתי בת 11 או 12 במסגרת ניסיון להשתחרר מדברים שעברתי פעם, מזמן. אהבתי את הסוסים, אהבתי את החופש ברכיבה, ואהבתי לבוא לשם. רכבתי רק שנה בגלל שלהורים שלי לא היה מספיק כסף לממן את זה, אז עזבתי בלית ברירה. היתה תקופה בחיים שסוסים היו החיה האהובה עליי… ועד היום כשאני הולכת לאחי במושב כל מה שאני עושה זה להביט בסוסים בחווה שנמצאת שם ולדמיין אותי עולה על אחד ורוכבת. אני לא יודעת למה אני לא עושה את זה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. עד היום שמור לי מקום קטן בלב לסוסים ולרכיבה.

מכיתה ט' אני עוסקת בהתנדבות עם אוכלוסייה נכה. אני לא אימא תרזה ולמען האמת אני די סולדת מבני אדם - תוצר של הרבה דברים שעברתי, אבל תמיד היה לי חיבור מדהים עם נכים - ובנכים אני מתכוונת לאוטיסטים, תסמונת דאון, שיתוק מוחין וכו'. תמיד היתה לי הסבלנות לשבת עם ילד (הרי גם אוטיסט בן 18 הוא ילד) ולקרוא לו ספר, או לעזור בשיעורי מחשב ושלל פעילויות אפילו כשהוציא עצבים על כל העולם וכעס עליי, רק מתוך התסכול שלו.
בכיתה ט' עבדתי בבית ספר לילדים ונוער אוטיסטי במצב קשה, והמשכתי לבקר ולהתנדב שם גם בכיתה י' ו-יא'. לאחר מכן בשירות הלאומי שלי התנדבתי בבית ספר לילדים ונוער הסובל משיתוק מוחין בדרגות שונות, מהקלות עד לקשות ביותר שבהן. זה אף פעם לא היה קל, לא פיזית - תמיד היה ילד שהתקשה לאכול והייתי מאכילה אותו, או ילד שצנח מכיסא גלגלים או מתקן כלשהו ועזרתי לצוות להחזיר אותו… ולא נפשית - לכל בן אדם קשה בהתחלה לראות ילדה בת 12, כולה עור ועצמות, שאינה מסוגלת לשלוט בצרכים שלה, בתנועות שלה, או לדבר. אנחנו לא מאחלים לילד שיהיה במצב כזה, אנחנו רוצים באופן טבעי לראות אותם מתרוצצים ומשחקים ומתפתחים.
זה לא היה קל, אבל זה היה מדהים. אלו רגעים של התפתחות אישית שלא הייתי מוותרת עליהם ולו לרגע אחד. היו המון רגעים של בכי, כזה של שבירה - שאני לא יכולה יותר, אני רוצה לפרוש ולא לראות את כל הכאב הזה יותר לעולם, והיו רגעים של אושר - כשהייתי מגיעה בבוקר לכיתה וכל הילדים היו צורחים משמחה שהגעתי, או שילדה היתה כותבת לי במחשב שלה, באפיסת כוחות, שהיא אוהבת אותי.
הילדים הנכים הללו, מילאו אותי ביותר אהבה ממה שאנשים רגילים אי פעם עשו. זה הביא אותי להבנה עצומה כלפיהם וכלפי, מאז אני לא מפסיקה להגיד שאין דבר כזה אדם נכה כל עוד הוא יכול להביע אהבה אמיתית כלפיי מישהו אחר - אדם נכה הוא זה שלא מסוגל להביע אהבה, ולו המינורית ביותר.

תמיד ידעתי שאני אמצא את עצמי במקצוע שקשור בטיפול באוכלוסייה כזו. לא ידעתי איזה, לא רציתי להיות מטפלת סיעודית או משהו בסגנון, רציתי להוציא מהילדים הללו משהו אחר, לראות אותם מתגברים על מכשולים ומגיעים להישגים למרות הנכות שמגבילה אותם. ידעתי שאני לא יכולה להיות במקצוע בנאלי שקשור בזה, ופתאום הגיע הפרוספקט הזה לידיי, ונתן לי קו מחשבה עתידי שנשמע כמעט תפור עליי - מקצוע מיוחד, שונה, מרתק ומאתגר, שמשלב בתוכו רבים מהמקצועות שתמיד קיוויתי לעסוק בהם כמקצוע.

מה שאני בעצם מנסה להגיד, זה שכשהגיע אליי הפרוספקט הזה עלו בי כל הזיכרונות מהרכיבה שלי ומהחוויות שלי עם ילדים אוטיסטים וחולי שיתוק מוחין, ההיכרות האישית שלי עם נוער הסובל מתסמונת דאון וכל האהבה הענקית שהקיפה אותי בתקופה ההיא, גם כשהיה לי קשה ובעיקר הרצון שלי לעסוק בזה כמקצוע או לפחות המחשבות על זה.

הבעיה נובעת מזה שכרגע, גם עם שתי עבודות (משבוע הבא) אני לא מגיעה ל 3,000 שקל משכורת בחודש. אני לא יודעת עוד כמה הלימודים עולים, אבל הם יצריכו - אם אחליט ללכת על זה ואתקבל - נסיעות לכרכור בנוסף לשכר הלימוד. אני לא יודעת להעריך עדיין בכמה הכל יכול להסתכם לי, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה שאני אוכל לממן את הלימודים האלה מלכתחילה. אני יכולה לגשת ולנסות לדבר על כך עם ההורים שלי, אבל הסיכויים לתמיכה כספית מהם קטנים, תמיכה מורלית תמיד תהיה לי מהם בכל דבר שאבחר לעסוק בו, אבל מתמיכה מורלית לא משלמים שכר לימוד. אני יודעת שאני נשמעת מפונקת להחריד שאני חושבת לבקש את שכר הלימוד מההורים שלי, אבל גם כך אני קורעת את עצמי בשתי עבודות, אחת בבוקר ואחת בערב - ולא מגיעה לסכום חודשי שמספיק לשלם כזה.

נראה מה יהיה… אני ממש מקווה שזה יסתדר לי. ההרשמה מסתיימת בספטמבר כך שאין לי זמן רב להחליט, אבל אני תמיד יכולה לזכור את זה ולהירשם במאי 2008 למחזור הבא של הלימודים אם אחפוץ בכך. בינתיים אקח את הזמן הזה להחליט אם זה מה שאני באמת רוצה עבורי (כרגע זה קוסם לי לחלוטין) ואנסה לחסוך כמה שיותר כסף להרשמה הבאה - אם לא אירשם בזו. בין כה וכה אצטרך לעבוד קשה כדי להתקבל ללימודים האלה, שכן רק 40 תלמידים מתקבלים בכל פעם - כך שאוכל לחשוב על כך רק אם באמת אתקבל, במילא.

מגדלנה