יומני מגדלנה

אני כלואה בתוך הבית שלי, כמו בסרט אימה מחורבן - רק שהרוצח שלי יושב חדר ליד ובמקום לגאול אותי מייסורי מיד הוא מחזיק אותי בשבי כבר 8 שנים ומתעלל בי נפשית ופיזית. אני מתגנבת החוצה כל לילה וחוזרת מהר לפני שהוא ישים לב, וכשהוא שם לב הצרחות הן בשמיים - כשהייתי בת 14 הוא נתן לי יותר חופש מעכשיו, כשאני בת 21... אולי עצם זה שאני חופשיה זה מה שמפחיד אותו, אז הוא מונע ממני את החופש שלי. זה אבסורד, אני בת 21 ונשלטת (סליחה על השימוש במילה, אבל היא ממש לא בדס"מית כרגע) על ידי הגחמות, הטירוף והחולניות של אבא שלי - שלא מאפשר לי לחיות.

אני יוצאת מהחדר רק כשהוא לא בבית... רק כדי לא להתקל במבט שלו.

והכי חולני זה שברגעים המועטים שהוא מבקש את החיבה שלי ומעוניין להעניק לי את החיבה שלו אני הודפת אותו כי הקירבה בינינו כבר זרה לי כל כך, שהוא מתעצבן עליי עוד יותר. אני לא יכולה לקבל חיבוקים מאבא שלי, אבל קללות, השפלות ואיומים למיניהם כן. ולא, אני לא עד כדי כך מזוכיסטית שאני מעדיפה את זה על קשר טוב עם אבא שלי, אבל אי אפשר לנהל קשר כזה עם אדם לא שפוי.

ולעזאזל, אני בת 21 - ואני חיה בפחד שמוכר לי מאז שאני פעוטה, בכל פעם שנראה לי שהנה, התגברתי על הפחדים שלי ואני יודעת שהאיומים שלו הם איומי סרק - אני חוזרת להיות ילדה קטנה ומפוחדת בשניה שהוא מרים עליי את הקול כי באותו הרגע האיום הוא ממשי. ולחיות תחת איומים על בסיס יום-יומי זה לא סביבה חמה ובריאה שמקנה לכל אדם באשר הוא כלים לצאת אל החיים... לשמוע במשך 8 שנים "אני אעיף אותך מהבית ל xxx ואהרוס לך את החיים...", "אני אזמין משטרה ואהרוס לך את החיים...", ולאחרונה "אני אעשה לך כזו הפתעה שאת לא תתאוששי ממנה ואהרוס לך את החיים..." ו-"קישטה" בכל פעם שאני רק פותחת את הדלת כדי לצאת מהחדר והוא באיזור - אני לא יודעת לתאר את זה אחרת חוץ מהתעללות.

שמישהו יוציא אותי מכאן כבר.

מגדלנה