עד עכשיו החזקתי מעמד בלי סשנים, וזה אפילו - כואב ככל שזה יהיה - לא הפריע לי. התגעגעתי למאסטר, להכוונה שלו, אבל באיזה שהוא אופן זו לא עזבה אותי מעולם. רק המגע שלו, הדרך בה הוא היה מטפטף עליי שעווה, קושר אותי, מצליף ומספינק בי או מזיין לי את הפה - אלו לא היו חסרים לי, כאילו לא רציתי שייגעו בי לאחרונה. זה הדבר האחרון שרציתי, כאילו שאינני ראויה למגע.
אבל לאחרונה אני יכולה להפשיט כל גבר במבט שלי, לדמיין כל גבר ברחוב איך הוא חומס את תוכי ומשפיט אותי ברגע, ואני מזהה את הרעב הזה, זה לא רעב לסקס - מעולם לא היתה לי בעיה להשיג גברים.
זה רעב לסשן, זה רעב לאדון שלי. לא געגוע, רעב... חייתי, להתבהם מולו בכל כך הרבה חן והדר, להרגיש אותו מטפטף עליי שעווה, קושר אותי, מצליף ומספינק בי או מזיין לי את הפה. כל זה והרבה יותר מזה.
זה כמו קריז, ואני לא מוכנה להיגמל. אני צריכה את מנת השפיות (או חוסר השפיות) השבועית שלי, בין כל הכאוס שאוחז בחיי ומונע ממני להיות עצמי, ומכריח אותי לשים אלפי מסכות שמעולם לא היו אני רק כדי לשמור על עצמי שפויה בעיניי אחרים כאשר כל מה שבעצם קורה לי זה שאני מתרחקת ממי שהכרתי. מעצמי. יש משהו אחר בסשנים, מעבר לגירוי המיני והאירוטיקה - וזה שכשאני יוצאת מהם, אני מחוזקת יותר. בכל התקופה שלא נפגשתי עם מאסטר, ראיתי את עצמי רק מתפרקת יותר ולא מצליחה לבנות את עצמי או לעמוד ביעדים ששמתי לעצמי. אני מרגישה רחוקה ממאסטר, אבל יותר מכל, מעצמי... שכחתי מה זה להוריד את ההגנות, ודווקא איתן אני הכי פגיעה.
אני לא חושבת שאני הולכת לעמוד בזה יותר. אני צריכה אותך מאסטר.
מגדלנה
לפני 17 שנים. 7 באוקטובר 2007 בשעה 17:20
