אני משויכת היום למאסטר חצי שנה.
אך אני לא מתרגשת. אני לא מופתעת. אני לא בהלם. ההתרגשות מלפני כמה ימים חלפה. לא נפגשתי עימו לסשן כבר זמן רב. לא פגשתי בו כבר זמן רב. הוא חסר לי ועם זאת הוא אינו חסר לי כלל כי נראה שנשכח מלבי, כאילו שהריחוק הזה יצר בי אדישות למצב.
רציתי לפגוש בו השבוע, אם לא לסשן לפחות למפגש לציין חצי שנת שייכות. אמרתי לו "זה חשוב לי", הוא אמר שינסה. לא יצר קשר מאז שהעליתי את הנושא - גם אם הוא עסוק, יכל למצוא כמה דקות לשחזר את הלהבה בינינו...
הוא לא יודע שנהייתי אדישה לשיוך שלי, לכנועה שבי. ואם הוא יודע, נראה שהוא בוחר להתעלם כאילו שאתחזק מזה. אבל אני אפילו לא נחלשת. יש סימנים של בקע, שאני רוצה כל כך לאחות ונראה שאני נופלת בין הכיסאות בין כל העיסוקים שלו. אני יודעת שאני באה אחרונה בסדר העדיפויות שלו, אולי זה חלק מהמהות שלי, אבל אני חושבת שאני הולכת להתפוצץ.
מידי פעם הוא אומר שאם אני רוצה לעזוב, זו החלטה שלי, שהוא ייכבד אותה. שהוא מכיר בזה שהתפקיד שלי קשה מנשוא, שהוא מבקש ממני יותר ממה שהרגישות שלי מסוגלת לפעמים, להיות בצד, לחכות לסימן, להיות אחרונה - ותמיד להיות נכונה לתת הכל כשאני מרגישה לעתים שאני מקבלת כלום.
לקבל הודעה אחת לכמה זמן, עם הוראות כאלה או אחרות לתקופה הקרובה - ואז להישכח לעוד כמה ימים, שבוע לפעמים, אולי יותר. לא נכנסתי לקשר הזה בשביל שליטה וירטואלית, לא נכנסתי לבדס"מ בשביל שליטה וירטואלית. אני צריכה מגע, כאב, השפלה, צריכה אותו שיעשה את כל זה.
ולמה אני לא עוזבת בעצם? הרי פעם אם משהו לא היה הולך כפי שציפיתי הייתי נוטשת מיד. נדמה לי שכמעט 3 חודשים, אולי מעט פחות, לא ראיתי את מאסטר אחד-על-אחד. גומעת את מעט ההודעות שאני מקבלת ממנו, או שיחת הטלפון חמורת הסבר שהוא טורח לקיים אחת לכמה זמן... ואני עדיין משאירה את הקולר הוירטואלי, מחכה ליום שיגיע הפיזי. ונראה לי שהוכחתי מעל ומעבר את הנאמנות שלי, לא מוותרת למרות הקושי שבלא להיפגש איתו, לא לראות אותו, הוא בכלל מכיר בזה? מוקיר את זה? הרי זה לא קל לי. לפעמים זה מביא אותי על סף טירוף, כעס, או אדישות שמכעיסה אותי עוד יותר על שאני מרשה לה להשפיע עליי.
והיום הזה הוא עצוב בשבילי, למרות החוזק שהפגנתי על שאני נשארת כל כך הרבה זמן למרות כל מה שציינתי. למרות שחצי שנה היא מאורע משמח כשכל כך הרבה קשרים וקילורים לא מחזיקים מעמד סביבי.
אבל עד כמה אני מסוגלת לשבת בצד? זה שוחק.
חצי שנה, מזל טוב מגדי... אז למה את כל כך מרירה?
מגדלנה
לפני 17 שנים. 26 באוקטובר 2007 בשעה 18:01
