נפרדתי היום מאהבת חיי, שבילתה איתי יותר ממחצית מהם - הכלבה שלי. 13 שנים היא היתה יותר מחיית המחמד המשפחתית, היא היתה בת משפחה, ויותר מזה - הלב השני שלי. מי שמכיר אותי יודע שהיא היתה הדבר הכי יקר לי בעולם, הייתי מוכנה למות, ולו בשביל שהיא תהיה איתנו לנצח.
הרדמנו אותה הבוקר. היא סבלה מסרטן בכל הגרון, שהקשה עליה לאכול ולנשום. לא היה טעם לנתח. אבל לא ידעתי על ההחלטה ואף אחד לא שיתף אותי, פשוט העירו אותי הבוקר, ואמרו לי "הרדמנו אותה" בדמעות. צרחתי כמו שלא צרחתי מעולם, בכיתי שעות רצופות ולא הצלחתי לעכל. אני עדיין לא מצליחה.
אימצנו אותה כשהיא היתה בת חצי שנה, ג'ינג'ית שועלית מתוקה להפליא. שאלנו איך קוראים לה ואמרו את שמי, כמוני, גם היא באה מרקע לא קל ומתעלל. מרגע זה ידעתי שאנחנו נפשות תאומות. הקשר בינינו היה קשר שאי אפשר לתאר כחיה ובעליה, אלא כאל שוות בכל דבר, שום דבר בה, מלבד המעטפת, לא היה כלבי. היא היתה חלק מהבית - ולרוב היא הפכה את ארבע הקירות האלה עבורי לבית.
אני לא מסוגלת להמשיך ולכתוב.
אני לא מאמינה שהיא איננה... 😒
מגדלנה
לפני 15 שנים. 10 ביולי 2009 בשעה 16:33
