לפני 17 שנים. 22 באפריל 2007 בשעה 19:45
כמה רגשות מעורבים בערב אחד. אני לא הטיפוס הפטריוטי, מהסוג שמהלל חיילים שנהרגו בזמן שהגנו על המולדת... למען האמת, עד לא מזמן ראיתי סרט ב-DVD כדי לא לראות את כל הסרטים הקבועים בכל הערוצים הממלכתיים משהו. נו נו, תסנטו בי ותגידו שאני ישראלית רעה...
אבל זה לא שאני לא מכבדת אותם, כולי מלאת הערכה וכבוד לאלו שעשו את זה בשביל שאחת כמוני תוכל לבזבז את חייה בבהייה בטלויזיה או גלישה באינטרנט או עישון סיגריה סתמית. אבל איזה מן כבוד זה? כבוד אני רוחשת לאלו שאני מכירה ושהוכיחו לי שהם ראוים לו. לא הכרתי חייל אחד שמת במילוי תפקידו, ולכן איזה מן כבוד אני רוחשת אליהם? אולי זו הכרת תודה, ואני פשוט מתבלבלת. ועדיין, איזו מן הכרת תודה זו? מהסוג שחייבים - בשביל הלאומניות?
מגדלנה
