אני קצת כועסת עכשיו. מצד אחד התחייבתי לתהליך מאד מסוים עם אינקוויזיטור, תהליך שאני רוצה לפעול לפיו בלי לחפש פרצות ותירוצים כל הזמן כדי להקל על עצמי או לברוח ממנו. אבל מצד שני אני לא יכולה להרשות לעצמי להכנס להוצאה ולו הקלה ביותר כרגע כי התפטרתי מהעבודה שלי ולמשך התקופה הקרובה אני לא יודעת אם אמצא עבודה אחרת ויש לי בין חודש לחודשיים להתקיים ממשכורת זעומה שאמורה להספיק למינימום ההתקיימות העצמית שאני נדרשת כל עוד אני גרה תחת קורת הגג של אבא שלי.
הוצאות כמו טואלטיקה אישית, נסיעות, דיאטנית וכו'... לא הדברים הכי זולים בעולם. והנה, אני צריכה להתקמצן על זוג נעלי ספורט - שאני לא בטוחה בטיב ובאיכות שלהן - מהסוג שעולה 50 שקל בעיר התחתית. מהסוג שעלול להתפורר אחרי שבוע ואז אני נגררת לעוד הוצאה כספית... מהסוג שאני מפחדת שיזיק לכף הרגל שלי בדרך זו או אחרת... זה די מרגיז. ויותר מזה שזה מרגיז אותי, זה מלחיץ אותי... אני לא במצב של ביטחון כלכלי כרגע, בייחוד כשאני מנסה לחסוך כל שקל כדי לצאת מהבית כבר.
ואני לא רוצה לאכזב את עצמי ולהיכשל. יותר מזה, אני לא רוצה לאכזב אותו ולהיכשל, לגרום לו באיזו שהיא דרך לחשוב שהוא טעה כשלקח אותי כסאבית שלו... אז אחרי שיחה ארוכה שבה ניסיתי לגרום לו, איכשהו, לרחם עליי לפחות לתקופה הקרובה עד שייגמר לי המחזור, ואולי אפילו אמצא עבודה חדשה ואוכל להרשות לעצמי זוג נעליים איכותי - ונכשלתי, לקחתי את עצמי בידיים ואמרתי, fuck that, איזו ברירה יש לי? הוא עושה את זה לטובתי גם אם עכשיו אני לא רואה את זה. בסוף אני אוקיר תודה אין סופית, לא? בטוח שכן. אז אני אשמור על הנעליים שאקנה מחר טוב בשביל שהזולות הללו לא יתפרקו לי, ואשמור על כף הרגל כדי שלא תינזק, ואעבוד על העיניין הזה של ריצה בפומבי ככה שזה לא יזיז לי (גם אם בסוף כל ריצה אני אלך הביתה, אקלל את היום שבו נולדתי, אתחנן שהעולם יגיע לקיצו ואתמוטט על המיטה בבכי של בהלה ואימה מהעובדה שעד לפני כה רגעים רצתי בפומבי, הרשיתי לעשרות אנשים לראות אותי מזיעה, אדומה ורופסת).
רק שכרגע אני שונאת את עצמי.
מגדלנה
לפני 17 שנים. 28 באפריל 2007 בשעה 22:25
