יומני מגדלנה

איך מתחילים לתאר סשן שנראה כאילו נגזר מעולם אחר - כזה שטוב לי בו, במקום הקטן, המושפל, הכנוע. כזה שאני מנסה להלחם על שארית הקיום שלי, מה שאני מכירה ביום יום, מלחמת קיום אישית, "אני לא מוכנה לעשות את זה (אבל אני רוצה לעשות את זה)" ואז עושה את זה ומתמסרת לא רק לצד הכנוע שבי אלא להוויה הזו. והחיוך מתפשט בתוכי פנימה החוצה.

מתחילים. הנוכחות שלו מרגיעה אותי אבל כמו תמיד עד שלב מסוים, בשלב שהוא מתחיל את הסשן. אני עדיין לא יכולה לתאר לכם עד כמה אני אוהבת אותו, או לחילופין כמה יפה ומדהים הוא בעיניי - וכמה אני בכל זאת מפחדת ממנו וממה שעתיד לבוא, ויותר מזה, שרק אני מודעת לקיום שלו והקיום שלו הוא ארעי ולא אמיתי בכלל, צל, קונספט - אני האדם היחיד מבין שנינו, והנוכחות הלכאורה קיימת שלו בעצם קיימת רק בתת מודע שלי. שטיפת מוח? לא, זו המציאות.
הצייתנות שלי עדיין מוטלת בספק. ברגעים מסוימים בסשן אני פשוט מוצאת את עצמי אומרת "לא" ולשנינו ברור שהלא הזה הוא - מעצבן ככל שיהיה - רק השהייה עד שאבצע את הפעולה, אם זה היה אחרת הייתי אומרת מילת ביטחון או יוצאת מהרכב. הבטחתי להיות צייתנית, זו הווכחנות הזו שלי שאני לא מצליחה לרסן. בינתים.
אני חושבת שלעומת סשנים בעבר היום הייתי כזו רק ברגעים הראשונים של הסשן - כמו ביקשתי כמה רגעים להיכנס למוד, להפוך לסאבית שלו… כן, עדיין יש לי קושי - כמה שאני לא רוצה בזה - לבצע את מה שאני חולמת עליו. לאט אבל בטוח, הוא מצליח לרסן את החתלתולה הסרבנית שבי, אני עוד אהיה כלבה טובה וצייתנית.

הסשן היום היה מדהים.

היו לנו כמה רגעים שבהם דיברנו על דברים חשובים מאד, לפני הסשן, בזמן ואחרי.
דברים שהחכימו אותי מאד. אני כל כך שמחה שיש לי אפשרות ללמוד כאן ולא רק לחטוף מכות 😄

מאסטר שלף מהיכן שהוא דילדו כסוף וקשה והורה לי למצוץ אותו, אחרי הווכחנות הקבועה והמיותרת שלי מצצתי אותו, עד שהוריתי להחדיר לעצמי אותו וגם את זה, כמובן, אחרי ווכחנות מיותרת עשיתי. נסענו למיקום שלנו כשהדילדו בתוכי, קשיח ולא מאפשר תזוזה מיותרת. בשלב מסוים התחלתי להתרגל, אבל לא לזמן רב. הגענו למיקום, ואחרי התארגנות קצרה מאסטר הספינק אותי בהדרגה עד כאב שבו כמעט התפרקתי, אבל עדיין לא - אני חושבת, יותר נכון מתיימרת להגיד שיש לי סף כאב גבוה (אם זה נכון רק מאסטר יכול להעיד), בין לבין מאסטר נושך אותי, חזק ואני מתענגת בלי סוף (שהרי אני נטרפת מנשיכות, כואבות ככל שיהיו).
עברנו לחגורה הדקה, זו שאני אוהבת. הצלפה ועוד הצלפה, אני סופגת אותן ומאזינה למה שיש למאסטר להגיד לגבי התנהגות זו או אחרת שלי, בקשר לנושא זה או אחר, ובעיקר על הבאסיסט. רק בגלל שהמאסטר שלי כל כך תומך בזה שיהיה לי עוד בחור הוא משקיע אנרגיה בלחנך אותי וללמד אותי איך להתנהג עם הבאסיסט ובכל זאת ליהנות ולשמור על עצמי כך שלא ייקח אותי כמובן מאליו. הפסקות קצרות בין סט לסט של הצלפות, אני מתענגת על היד הקרה של מאסטר נוגעת במקומות הבוערים שעל העור שלי, ואז מרפרפת על הדגדגן שלי כמעט ומקרבת אותי אל הקצה.
עברנו לחגורה העבה, זו שאני שונאת. היא נעימה לי עד שלב מסוים - אבל מהר מאד המגע שלה הופך לתחושה מרדימה של האזור המוצלף ומבשרת דבר אחד, סימנים. אני יודעת שאני עוד אזעק את מילת הביטחון איתה. מאסטר מצטט מהבלוג משפטים, מדבר על כך שאני מכנה את הבאסיסט ישו. מורה לי בסיום כל הצלפה לזעוק "Jesus Christ" - הצלפה ראשונה, ואני נקרעת מצחוק. לא מה שאני צריכה להגיד זה מה שמצחיק אותי, אלא הכאב משחרר אצלי את רפלקס הצחוק ואני מתגלגלת ומתגלגלת ולא מפסיקה. הצלפה שניה, הצחוק שלי מתגבר, הצלפה שלישית והלאה ואני מנסה לזעוק אבל מה שנאמר יוצא תוך כדי צחוק מתגלגל ומאושר. הפסקה קצרה, אויר, רגיעה. ואז הצלפה חותכת, ואני זועקת "Jesus Christ"אבל לא משכנעת מספיק, שוב, הצלפה כמעט ממוטטת אותי, זועקת "Jesus Christ" כמעט ומצליחה, הצלפה נוספת, הכאב חודר ואני זועקת את נשמתי ומצליחה. אני דומעת, מאסטר מרוצה, אבל אני דומעת - דמעות של סיפוק עצמי מהול באושר. ממשיכים, ואני מגיעה אל הסף. צועקת את המילה. עוד אוחזת בבגאז' הרכב אבל הראש שלי בגובה הברכיים הגוף נעול בתנוחה אבל אני מקופלת. דמעות, נהרות של דמעות, ומאסטר מחבק. מרוצה ממני. עכשיו אנחנו יודעים איפה הסף שלי, זה שנמנעתי מלהגיע אליו כדי חס וחלילה לא להתפרש כחלשה ולסיים סשן. מדברים תוך כדי חיבוק, אני בוכה עליו דמעות של ניצחון. בלי חרטה ולו הקטנה שבהן אני בוכה. מסניפה את כולו ומאזינה לקול שלו מאשר. מכילה אותו.
הסשן הכואב נגמר. אבל האם הוא נגמר באמת? ההחלמה שלי מהירה, אני מתעשתת ואחרי שמאסטר מציג את האופציות אני בוחרת להמשיך. כאב בכפיה אני מכירה היטב, האם אני מכירה הנאה כפויה? מעולם לא. דברים חדשים אני רוצה לנסות, איתך אני כל כך רוצה לחוות. אני מעוררת, כולי מגורה. האם אני אתפרק? מחשבות, אלפי מחשבות רצות לי בראש. השפתיים של מאסטר שולחות מילים לאוויר ומרפרפות על הפנים שלי, רומזות לטעם שלהן כשנוגעות כמעט ולא בשפתיים שלי, אני עוצרת את עצמי מהאינסטינקט שלי להחזיר, לנשק. רוצה לחמוס אותו. מאסטר מגרה אותי, כל ההוויה שלו, לא רק המגע שלו. אני לא יכולה שלא לתהות אם הוא מסוגל להגמיר אותי במבט. אני חושבת שכן, כמעט בטוחה. הוא מביא את הדילדו ומחדיר, אני מתענה שהרי דילדו זה לא הזין שלו שאני לא יודעת מתי אחווה אם בכלל. אבל יותר מזה, אני מתענה כי אני לא מסוגלת להכיל את ההנאה הזו, זרמים של חום וקור עוטפים אותי, רטט לא מוכר וצמרמורות, והקולות שנגזרים מכל זה, והרגליים שלא מסוגלות להחזיק אותי עוד. הוא לופט אותי ביד שלו, מחזיק בצוואר שלי לשניה וחונק, עדיין יותר מידי, אבל אני לא יכולה שלא ליהנות מזה בחוויה הספציפית הזו, ובכל זאת מפסיקה אותו. ואז, התחננות. "מאסטר אפשר לגמור?" אני כמעט צורחת, ומקבלת אישור. מתפרקת, לאלפי חתיכות קטנטנות של אושר ובכי. בכי. מעולם לא בכיתי במקום הזה. זה בסדר? זה בסדר, זה הכי נכון ובסדר.

נרגעים. שומעים מוזיקה ומתרווחים ברכב חזרה. מדברים על הכמה רגעים האחרונים -
על האורגזמה הראשונה האמיתית שלי לא מהדגדגן. אורגזמת ג'י, אמיתית, טהורה.

אסירת תודה, אחרי כן אני מוצצת את הזין של מאסטר. לאט, אבל הפעם סוף סוף מצליחה - מאסטר גומר. בפה שלי. עכשיו כבר אין תירוצים, מגדלנה בולעת… הבאסיסט ביתק את בתוליי אלה, ואין לי מנוס מלבלוע. אבל לבלוע למאסטר זה פרס. להצליח לגרום למאסטר לגרום ואז לקצור את פירות ההצלחה זה פשוט פרס.

עכשיו אני בבית. בוחנת את הסימנים שבולטים באדום ובוערים מהעור שלי, הרבים כל כך, ומלטפת אותם בהערצה. הם זועקים מהמאסטר שלי, מזכירים לי את קורות הערב ומשייכים אותי אליו בבוהק שלהם.

מאסטר נערץ שאני שלו, תודה לך על הערב.

מגדלנה