הקלות הבלתי נסבלת של הטימטום

עכשיו כבר ממש חורף בלילות כאן. בטח איפה שאתה נמצא הרבה יותר קר. אולי אפילו יש שכבה דקה של שלג על הכבישים. אנשים גבוהים על מדרכות חלקלקות בטח עטופים במעילי צמר ארוכים ובצעיפים, ממהרים בדרכם לרכבת התחתית שתיקח אותם הביתה, לחום של ההסקה, או לפאב השכונתי, שם יהיו מוקפים בעשרות אנשים ששמחים לראות אותם, לוגמים מהבירה הכהה החמה שאין בשום מקום בעולם חוץ משם.
פה עוד לא ראיתי אנשים במעילים ממש, אבל אני יודע שחורף בחוץ. הוא מחלחל אליי דרך הקירות ואני יכול לדעת לפי הגלים שמתנפצים על שובר הגלים מתחת לחלון שלי שהוא כבר כאן. הם הרבה יותר כועסים מאשר בלילות הקיץ, חסרי מנוחה וזועמים הם זורקים את עצמם במהירות שיא על הסלעים הקשים רק כדי להתנפץ לכמה שיותר רסיסי מים וקצף.
אני לא יכול ממש להרגיש אותו, כי קשה לי בימים האלה לצאת החוצה. זה פשוט דורש יותר מדי מאמץ, אתה מבין? צריך להתלבש, שזה כבר מספיק קשה בשבילי, ולכן רוב הזמן אני פשוט לא טורח, צריך לרדת במעלית, ואתה יודע שקשה לי להיות במקומות סגורים, ואם לא במעלית אז במדרגות, שזה אומר חמש קומות ברגל וזה מעייף אותי. אבל הכי קשה זה לצאת החוצה. יש יותר מדי מרחבים בחוץ, יותר מדי אוויר פתוח, שאני מרגיש שאני נשאב לתוכו בלי שליטה, ויותר מדי בניינים גבוהים שמסתירים לי את השמיים וסוגרים עלי ומעבירים בי צמרמורת, אבל לא מהסוג הנעים.
כשאתה עוד היית פה היית מוציא אותי. איתך היה לי תמיד יותר קל לצאת החוצה. מאז שעזבת אין כבר ספק שהמצב החמיר.
הכי גרוע זה האנשים.
יש פשוט יותר מדי אנשים בחוץ וכשאני חולף על פניהם אני מרגיש שהם נועצים בי עיניים. במקומות צפופים זה מחמיר, כי אני מתחיל לפחד שהם ייגעו בי. הכי גרוע זה אם הם ייגעו בי, כי אז אני פשוט אאבד שליטה. אסור שהחיידקים שלהם יעברו אליי, מספיק שהם נושמים לי את האוויר, חולקים איתי את החלל, מזהמים אותו.
כן, ברור שחברים דואגים להוציא אותי לפעמים, מנסים עלי סוג של תראפיה כזו, שהמטרה שלה להתמודד עם הפחדים שלך, אבל זה קשה לי. אני בטוח שאתה יכול להבין אותי, כי אני זוכר שלך יש פחד גבהים. אז תנסה עכשיו לדמיין שמישהו מכריח אותך לעלות על גג של אחד מגורדי השחקים המפלצתיים האלה, שיש איפה שאתה נמצא עכשיו, ומבקש ממך להסתכל למטה ולהתמודד עם הפחד שלך. נשמע בלתי אפשרי, לא?
אחרי הגיחות הקטנות המעטות האלה החוצה אני תמיד חוזר בשארית כוחותיי ובעצבים מרוטים למקלט שלי - הביתה. אסור לי לגעת בכלום כדי לא לזהם את המקום היחיד שאליו אני עוד יכול להימלט. אני יכול ממש להריח את האוויר שלהם, הוא דבק בי, בשיער, בעור, בבגדים, שאני חייב להוריד ממני מהר. אני לא מכניס אותם למכונה כדי שהיא לא תתלכלך מבפנים, אז אני שוטף אותם בכיור עם המון נוזל כביסה ורק אחרי שפשופים רבים, כשאני נרגע קצת אני מכניס אותם למייבש.
במקלחת אני חופף את השיער 4 פעמים ומצטער שלא הסתפרתי, כי עכשיו הוא כבר מגיע לי עד אמצע הגב. אני יודע שאתה מעדיף אותו קצר, אבל עכשיו אתה לא פה, אז זה לא ממש משנה. אחר כך אני משפשף את העור עם הספוג הקשה הזה עד שהוא נעשה אדום והמים החמים צורבים אותו כל כך, שקשה לי להתלבש אחר כך, כי הוא רגיש וכואב.
כל הטקסים האלה פשוט גוזלים ממני יותר מדי אנרגיה, אז אני מעדיף פשוט לא לטרוח. אני יכול לחיות בלי לצאת החוצה אף פעם. האמת היא, שאני מעדיף לחיות ככה, זה הרבה יותר קל לי. כן, זה קצת בודד לפעמים, אבל אני מוכן להכניס אנשים אליי הביתה. כמובן שאני מנקה אחריהם, אבל אם הם לא מתקרבים אליי יותר מדי אז זה בסדר.
אתה זוכר את השכנה הזקנה מהקומה הראשונה? היא דואגת להביא לי את הדואר כל יום.
עד לא מזמן יכולתי גם לקרוא. מיכל (אתה זוכר אותה? זאת שגרה בבניין ממול) היתה מחליפה לי ספרים בספרייה פעמיים בשבוע, אבל לאחרונה אני פוחד מזה שכל כך הרבה אנשים נוגעים בספרים האלה, אז הפסקתי. חשבון הטלפון שלי מגיע לסכומים של ארבע ספרות, כי אני מדבר עם הפסיכולוג כל יום בערך שעה, למרות שהוא לא ממש עוזר לי ובסופו של דבר, גם לו אני צריך לשלם.
עם התרופות כבר הפסקתי. הבטיחו לי שאם אקח אותן אני ארגיש טוב. הייתי צריך לדעת לא לסמוך על הבטחות, כי כרגיל התבדיתי. הן פשוט הכניסו אותי למצב אדיש כזה, שמרגישים לא טוב, לא רע, רק רדום רוב הזמן, ומנותק.
עברו ארבעה חודשים מאז שנסעת. בטח יש לך כבר עבודה ושכנים שמברכים אותך ב"בוקר טוב" כשאתה חולף על פניהם בדרכך החוצה. וחורף לונדוני אפור וקר, וזמן שעובר ומשכיח אותי ממך. ולי? לי יש את הפחד שלי. אני מטפח אותו והוא גדל מיום ליום. אנחנו חברים טובים. אחריו אני לא צריך לנקות.