הקלות הבלתי נסבלת של הטימטום

עכשיו כבר ממש חורף בלילות כאן. בטח איפה שאתה נמצא הרבה יותר קר. אולי אפילו יש שכבה דקה של שלג על הכבישים. אנשים גבוהים על מדרכות חלקלקות בטח עטופים במעילי צמר ארוכים ובצעיפים, ממהרים בדרכם לרכבת התחתית שתיקח אותם הביתה, לחום של ההסקה, או לפאב השכונתי, שם יהיו מוקפים בעשרות אנשים ששמחים לראות אותם, לוגמים מהבירה הכהה החמה שאין בשום מקום בעולם חוץ משם.
פה עוד לא ראיתי אנשים במעילים ממש, אבל אני יודע שחורף בחוץ. הוא מחלחל אליי דרך הקירות ואני יכול לדעת לפי הגלים שמתנפצים על שובר הגלים מתחת לחלון שלי שהוא כבר כאן. הם הרבה יותר כועסים מאשר בלילות הקיץ, חסרי מנוחה וזועמים הם זורקים את עצמם במהירות שיא על הסלעים הקשים רק כדי להתנפץ לכמה שיותר רסיסי מים וקצף.
אני לא יכול ממש להרגיש אותו, כי קשה לי בימים האלה לצאת החוצה. זה פשוט דורש יותר מדי מאמץ, אתה מבין? צריך להתלבש, שזה כבר מספיק קשה בשבילי, ולכן רוב הזמן אני פשוט לא טורח, צריך לרדת במעלית, ואתה יודע שקשה לי להיות במקומות סגורים, ואם לא במעלית אז במדרגות, שזה אומר חמש קומות ברגל וזה מעייף אותי. אבל הכי קשה זה לצאת החוצה. יש יותר מדי מרחבים בחוץ, יותר מדי אוויר פתוח, שאני מרגיש שאני נשאב לתוכו בלי שליטה, ויותר מדי בניינים גבוהים שמסתירים לי את השמיים וסוגרים עלי ומעבירים בי צמרמורת, אבל לא מהסוג הנעים.
כשאתה עוד היית פה היית מוציא אותי. איתך היה לי תמיד יותר קל לצאת החוצה. מאז שעזבת אין כבר ספק שהמצב החמיר.
הכי גרוע זה האנשים.
יש פשוט יותר מדי אנשים בחוץ וכשאני חולף על פניהם אני מרגיש שהם נועצים בי עיניים. במקומות צפופים זה מחמיר, כי אני מתחיל לפחד שהם ייגעו בי. הכי גרוע זה אם הם ייגעו בי, כי אז אני פשוט אאבד שליטה. אסור שהחיידקים שלהם יעברו אליי, מספיק שהם נושמים לי את האוויר, חולקים איתי את החלל, מזהמים אותו.
כן, ברור שחברים דואגים להוציא אותי לפעמים, מנסים עלי סוג של תראפיה כזו, שהמטרה שלה להתמודד עם הפחדים שלך, אבל זה קשה לי. אני בטוח שאתה יכול להבין אותי, כי אני זוכר שלך יש פחד גבהים. אז תנסה עכשיו לדמיין שמישהו מכריח אותך לעלות על גג של אחד מגורדי השחקים המפלצתיים האלה, שיש איפה שאתה נמצא עכשיו, ומבקש ממך להסתכל למטה ולהתמודד עם הפחד שלך. נשמע בלתי אפשרי, לא?
אחרי הגיחות הקטנות המעטות האלה החוצה אני תמיד חוזר בשארית כוחותיי ובעצבים מרוטים למקלט שלי - הביתה. אסור לי לגעת בכלום כדי לא לזהם את המקום היחיד שאליו אני עוד יכול להימלט. אני יכול ממש להריח את האוויר שלהם, הוא דבק בי, בשיער, בעור, בבגדים, שאני חייב להוריד ממני מהר. אני לא מכניס אותם למכונה כדי שהיא לא תתלכלך מבפנים, אז אני שוטף אותם בכיור עם המון נוזל כביסה ורק אחרי שפשופים רבים, כשאני נרגע קצת אני מכניס אותם למייבש.
במקלחת אני חופף את השיער 4 פעמים ומצטער שלא הסתפרתי, כי עכשיו הוא כבר מגיע לי עד אמצע הגב. אני יודע שאתה מעדיף אותו קצר, אבל עכשיו אתה לא פה, אז זה לא ממש משנה. אחר כך אני משפשף את העור עם הספוג הקשה הזה עד שהוא נעשה אדום והמים החמים צורבים אותו כל כך, שקשה לי להתלבש אחר כך, כי הוא רגיש וכואב.
כל הטקסים האלה פשוט גוזלים ממני יותר מדי אנרגיה, אז אני מעדיף פשוט לא לטרוח. אני יכול לחיות בלי לצאת החוצה אף פעם. האמת היא, שאני מעדיף לחיות ככה, זה הרבה יותר קל לי. כן, זה קצת בודד לפעמים, אבל אני מוכן להכניס אנשים אליי הביתה. כמובן שאני מנקה אחריהם, אבל אם הם לא מתקרבים אליי יותר מדי אז זה בסדר.
אתה זוכר את השכנה הזקנה מהקומה הראשונה? היא דואגת להביא לי את הדואר כל יום.
עד לא מזמן יכולתי גם לקרוא. מיכל (אתה זוכר אותה? זאת שגרה בבניין ממול) היתה מחליפה לי ספרים בספרייה פעמיים בשבוע, אבל לאחרונה אני פוחד מזה שכל כך הרבה אנשים נוגעים בספרים האלה, אז הפסקתי. חשבון הטלפון שלי מגיע לסכומים של ארבע ספרות, כי אני מדבר עם הפסיכולוג כל יום בערך שעה, למרות שהוא לא ממש עוזר לי ובסופו של דבר, גם לו אני צריך לשלם.
עם התרופות כבר הפסקתי. הבטיחו לי שאם אקח אותן אני ארגיש טוב. הייתי צריך לדעת לא לסמוך על הבטחות, כי כרגיל התבדיתי. הן פשוט הכניסו אותי למצב אדיש כזה, שמרגישים לא טוב, לא רע, רק רדום רוב הזמן, ומנותק.
עברו ארבעה חודשים מאז שנסעת. בטח יש לך כבר עבודה ושכנים שמברכים אותך ב"בוקר טוב" כשאתה חולף על פניהם בדרכך החוצה. וחורף לונדוני אפור וקר, וזמן שעובר ומשכיח אותי ממך. ולי? לי יש את הפחד שלי. אני מטפח אותו והוא גדל מיום ליום. אנחנו חברים טובים. אחריו אני לא צריך לנקות.

אז את חושבת על זה שאיזה מזל שהחלטת על הלבד הזה לשם שינוי. את יכולה להוריד ככה את החזייה עוד במעלית לפני שפתחת את הדלת, ולפתוח כפתור במכנסיים ואז לפזר שבילי בגדים בכל הבית ואין אף אחד שיעיר משהו, ומצידך הם יישארו שם עד הכביסה הבאה, או עד שמישהו ייכנס אליך, מה שיבוא קודם.
ואין יותר לרוץ למחשב לבדוק כמה הודעות השאירו לך באתר, מה כתוב בהן ולמה. למי יש תמונה ברורה ולמי במשקפיים כהים וכובע מצחייה. אין יותר אוהב שקיעות, אוהב מוסיקה, יודע לבשל, מחפש נשית, אינטליגנטית, שופעת, מידה 38 עם כפות רגליים קטנות וארנק מלא להקמת משפחה.
את חושבת מה היית עושה עכשיו לולא ההחלטה הזו. בטח היית מיד מזנקת לאמבטיה להוריד כל שערה סוררת ולהריח טוב וחושבת מה תלבשי בדיוק, זורקת בגדים על המיטה, על הרצפה, על החתול. בטח הייתם רואים קודם טלוויזיה והיית מוזגת לו מהיין שהוא הביא והוא היה עושה סימנים של התקרבות, ומושך אותך לשבת לידו, שואל בקול של באסטיונר מהעלייה למה את יושבת כל כך רחוק בובה, ובלב את מבטיחה לעצמך שלא, הפעם לא תשכבי איתו בדייט הראשון, כי את זוכרת כמה רע זה עושה לך.
אבל הוא מריח כל כך טוב ובך לא נגעו כבר כל כך הרבה זמן והגוף שלו חזק והידיים שלו מחוספסות כאלה כשהוא נוגע בעורף שלך וזה מעביר בך צמרמורת כשהוא קורא לך ילדה. ואת כבר יודעת שבשלב מסוים, עכשיו או בעוד חצי שעה את תמצאי את עצמך על הברכיים על השטיח מוצצת לו את הזין, בולעת את השפיך בהכרת תודה על תשומת הלב החד פעמית ומשקרת לעצמך בלב שגם את רצית בזה בדיוק כמוהו, ומה זה משנה אחד יותר, אחד פחות.
אז אין יותר להתקלח אחר כך שעות ולבכות רק בתוך זרם המים, כי רק ככה את מרשה לעצמך, כדי לא להרגיש את הדמעות. ואין יותר לתהות אם אולי הוא בכל זאת יתקשר אליך כמה ימים אחר כך לפני שאת מחליטה למחוק את המספר שלו סופית, כי את יודעת שהוא לא, ולשקר לעצמך שוב שזה בסדר וזה לא השאיר חותם, ואת לא באמת חושבת שכולם בני זונות וזה לא חספס אותך וזה לא אומר שאת שרמוטה.
מעבר לפינה הבאה, אולי מעבר לפנייה, אולי אחרי הרמזור, אולי מעבר לקשת הוא מחכה ובטח שהוא יגיע, הוא הרי חייב. והוא יראה מעבר למספר הגברים שאיתם שכבת, לא יהיה אכפת לו לכמה לפניו מצצת, ומבחינתו את תהיי הכי טהורה. הוא יבוא אלייך ולו את תכיני תה ואתם תשבו על הספה וגם הוא יריח טוב, אבל הידיים שלו יהיו רכות ובעיניים שלו לא תהיה זימה והזין שלו לא יעמוד בתוך הג'ינס כשתישעני עליו ואת תתהי איך זה מרגיש לשכב איתו. בטח הוא מאלה שמבקשים שתהיי למעלה, משעינים את הראש על הידיים ומחכים שתעשי בשבילם הכל והבטן שלו חלקה ורכה ולך יש יותר שערות ממנו בבית השחי ואת תעצמי עיניים ותיגעלי אבל תכריחי את עצמך לא לחשוב על זה כי סוף סוף מישהו שלא רק רוצה לזיין אותך.
אז עדיף לבד, הראש פנוי לך לחברות שמסתכלות עליך במבט מלא אמפטיה ומתקנות אותך בנחרצות כשאת קוראת לעצמך נואשת, ומבטיחות שיהיה בסדר, כי למה לבחוש בקקי, במיוחד כשהוא של מישהו אחר, ולכל סיר יש מכסה, אפילו לסיר עקום כמו רלי שלמדה אתכן בתיכון.
אבל את לא רלי ואת תמשיכי להוריד את החזייה במעלית, דוחפת אותה לתוך התיק בקוצר רוח ומחכה כבר להגיע הביתה ולהירדם על הספה סתם כך באמצע היום. בלי סיבה, רק כי את יכולה.

הרקפות שבועז קנה לי לכבוד יום הנישואין שלנו נבלו כל כך מהר השנה. עמדתי והבטתי בעציץ החרס שעליו ראשי הפרחים קמלו באופן כה מעורר רחמים וחשבתי כמה סמליות יש במתנה הקבועה הזו, שהוא מתעקש לבקש מהמזכירה שלו לשלוח לי בשמו כל שנה. הגשם ממש לא מפסיק לרדת היום, חשבתי כשהשענתי את ראשי אל זגוגית החלון, צופה ברחוב המטופח בין הטיפות. הידקתי את קשירת הסוודר על מותניי והסתובבתי מהחלון אל פנים החדר.
ניגשתי אל המכתבה הגדולה בצידו השני של החדר המרובע והתחלתי לסדר את חשבונות הארנונה המשולמים לפי סדר החודשים. את אלה מהשנה האחרונה הכנסתי למגירה, את הישנים תייקתי בקלסר. הסתכלתי שבעת רצון על שולחן העבודה הריק ממסמכים. הכל מאורגן ואין יותר מה לעשות. קמתי מכסא העור הגדול, הלכתי למטבח והרתחתי מים בקומקום בדיוק כשהטלפון צלצל.
זה היה בועז, מתנשף. קולו היה אפוף רעש מנועי מכוניות והמולת אנשים והוא התנשף תוך כדי ריצה בגשם, נאלץ להגביר את קולו כשאמר שכל היום הוא היה תקוע בישיבות ורק עכשיו יש לו איזה 20 דקות לחטוף משהו לאכול לפני הפגישה הבאה.
הנהנתי לתוך האפרכסת, מוציאה תיון מהקופסה ומניחה אותו בספל החרסינה, ודקלמתי את המשפט הקבוע: תנסה למצוא משהו מזין במקום הזבל שאתה מכניס לגוף שלך בדרך כלל, וכבר ציפיתי לשמוע את קוצר הרוח בנימת קולו החותכנית, ואת המשפט הבא שמזהיר אותי שלא ישוב בזמן לארוחת הערב, וחבל שאמתין.
ידעתי שבגלל זה הוא מתקשר כמובן. אבל הוא הפתיע בסדר המשפטים ושאל קודם איך עובר עליי היום. מופתעת, עניתי בקול מעט רם מדי, שנשמע מלאכותי באוזניי, שבסדר גמור וכבר הספקתי המון, יצאתי עם הכלבים ועשיתי קניות בדרך, קיפלתי את הכביסה של הילדים, סידרתי מחדש את ארון המצעים ואני שוקלת להכין מרק אספרגוס לארוחת הערב. הוא הגיב כמו שמגיבים לילד שמראה קשקוש שצייר בגן בגאווה ומסביר שזו מתנה מופלאה: יופי, חמודה. ומיד הוסיף בנימה חנפנית ורכה, שלא כדאי שאמתין לו עם ארוחת הערב כי היום שלפניו עוד ארוך.
כמה צפוי, חשבתי במרירות, תוהה האם עליי להחליף מצעים, ומנסה להיזכר מתי השקיתי לאחרונה את העציצים בחדר העבודה. עוד מעט הילדים יגיעו וידיים שמנוניות קטנות יגעו בכל המקומות הנמוכים, צעצועים יפוזרו על השטיח ששאבתי הבוקר, וריח של שיער חפוף וחביתה ומלפפון יתפשט בכל הבית.
בועז שתק, מסביבו נשמעו קולות צחקוק נשיים שגברו על הרעשים האחרים. מישהי עמדה קרוב מאוד אליו, וידעתי שהוא ממתין לשמוע את התגובה שלי. אמרתי לו כמו תמיד: אוקיי, אשאר ערה עד שתגיע, וכשהוא ענה שיפצה אותי על זה נשמעה הקלה ברורה בקולו והוא מיהר לסיים את השיחה.
הנחתי את הטלפון ולגמתי מהתה, נועצת עיניים מבעד לחלון המטבח בדקלים המתכופפים ברוח ששתלו כאן כדי שיעצרו קצת את הרוחות החזקות המנשבות מהים.
לא אמרתי לבועז שגם הבוקר, כשיצאתי עם הכלבים נתקפתי סחרחורת ובחילה והשארתי את כל הקניות על דלפק המעדנייה, מתנצלת ומבקשת משלוח הביתה, הולכת משם מהר, כמעט רצה, הכלבים גוררים אותי. לא אמרתי גם ששוב השתנקתי במעלית והלב פעם בחוזקה וחשבתי שהנה, תכף הוא פשוט יקפוץ החוצה, כי אני לא מסוגלת לבכות, אבל בפנים הכל מתחנן לזה עד שהראש מתפוצץ ולא עזרו 2 כוסות היין הלבן ששמרנו לסוף השבוע.
סיימתי את התה ושטפתי את הכוס, מניחה אותה על מתקן הייבוש. אולי כדאי לעשות אמבטיה חמה לפני שהילדים יגיעו וכבר לא תהיה הזדמנות, חשבתי בזמן שהלכתי לכיוון האמבטיה, פורמת את קשירת הסוודר ומניחה לו להישמט ממני על הרצפה הבוהקת שהברקתי הבוקר בחומר המיוחד ההוא שאמא של בועז המליצה עליו. מילאתי את האמבט במים חמים והלכתי לדלת הכניסה, פותחת את הנעילה הכפולה ומותירה אותה סגורה אך לא נעולה. התפשטתי לגמרי ונכנסתי לתוך האמבט. חמימות רכה עטפה את כל גופי. שליו כאן, חשבתי לעצמי, מול אריחי הפסיפס שהזמנו במיוחד מאיטליה. שיקעתי את כל ראשי בתוך המים שבאמבט הרחב, עיניי פקוחות, נשימתי עצורה. הדבר האחרון שחשבתי עליו היה שאני שמחה שלא יצטרכו לנקות אחריי כשלא אהיה כאן יותר.

אז יצאתי מהר מהר, כולי פרועה, אפילו להסתרק לא היה לי זמן. אני חייבת לקנות את הדגים לשבת למה אם אני לא יספיק לא יישאר טרי ואני יצטרך לקחת את הקפוא מהמדף של המכולת של זנזורי המרוקאי ממתחת לבית. ומשה כפרה עליו ישר מרגיש בטעם שזה לא בא עכשיו מהים ולא משנה כמה פלפצ'ומה אני ישים בפנים, שמשה אומר ששורף פעמיים, פעם אחת על הלשון שאוכלים ופעם שניה שיוצא באסלה. בדרן משה שלי, בחיי. שהוא צוחק את הצחוק שלו כמו איזה ילד אני בפנים מרגישה כאילו כל השמש בבטן שלי. מה אני יעשה, ככה אני אחרי כל השנים וכל הדברים עוד אוהבת אותו, באמת. ובלילה, תמיד אחרי שאני עושה למשה את הדגים חריפים ואת הקובה אדומה עם המרק סלק בדיוק כמו שאמא שלו עליה השלום היתה מכינה ואת הטבית על הפלטה בדיוק כמו שסבתא שלו זיכרונה לברכה היתה עושה עוד כשהיא היתה ילדה קטנה, ממש קטנה בעיראק, שעמדה יחפה במטבח על שרפרף ששמו לה למה היתה קטנה, לא הגיעה לפתיליה אפילו, אז ככה אני יודעת שאם הכל יהיה בסדר בדיוק כמו שמשה אוהב אחרי שכולם יושנים הוא יבוא עליי ואני בחיים לא אמרתי לו לא. בחיים, 25 שנה כמעט. גם כשכאב לי ולפעמים הייתי כועסת למה משה לא חוסך בקללות שהוא עצבני, אבל אף פעם לא אמרתי לא. אמא שלי תמיד אמרה שככה זה, לא משנה מה היה ביום, בלילה אם הגבר בא עליך את אומרת תמיד כן. אז מה אם לא בדיוק עכשיו בא לך ואולי את במחזור, תמיד את עושה מה שהבעל אומר, למה הוא הגבר והוא תמיד צודק וככה זה גבר יא בינתי, הם יש להם יצר שלא יכולים בלי, אז את תעצמי עיניים ותחכי שזה ייגמר. אז ככה אני לפעמים אחרי שמשה צועק ושובר את הצלחות היפות של שבת וקורא לי מטומטמת למה שנתתי לאלירן כפרה עליו 100 שקל ליציאה ומה קרה, סבתא שלך מחרבנת כסף שאת ככה מפזרת אותו, ואני קורע ת'תחת כל היום במפעל בשביל 100 שקל והחרא הזה מוציא את זה על הזונות של השכונה. אז אני בוכה על הרצפה במטבח גם כי אני מפחדת מהידיים של משה וגם למה שכואב לי שככה הוא מקלל את הבן שלו ששומע בחדר הכל וגם כי זה היה הסט היפה של שבת ועכשיו יהיה חסר כלים בסט ומאיפה אני יביא חדש להשלים. ככה הוא מקלל במילים לא יפות שאני מתביישת להגיד, אותנו חינכו שאסור להגיד מילים כאלה, אבל משה לא יכול לשלוט בעצבים שלו, מה לעשות, הוא לא באמת מתכוון. הוא אבא טוב, באמת. ומה אני יעשה אם אני יעזוב אותו? איפה אני יחיה ומי ידאג לילדים לדברים של הבית הספר? ומי ילך לבנק וישלם חשבון חשמל? ומסכן משה מי יעשה לו דגים חריפים לשבת וככה ישב לקידוש לבד? חראם עליק. לא נורא, באמת רוב הזמן בסדר. רק שיש לו יום לא טוב במפעל וככה העצבים שלו עולים אז צריך לחכות בשקט בשקט ולא לענות לו, ואחר כך שהוא הולך לסלון לראות כדורגל אז אלירן כפרה עליו יוצא למטבח ושם לי את היד שלו על הכתף והעיניים שלו היפות כמו של משה עצובות קצת אבל אני לא מראה לו שאני בוכה ואנחנו אוספים ביחד את השברים של הצלחות ואלירן אומר לי "אמא, תיזהרי על הידיים שלא תיחתכי" ואני מסתכלת על הידיים שלי ואין בכלל דם, זה רק מהלב שלי נוזל, אבל לא רואים.

זה בדיוק העניין. לשכב כאן עכשיו על המיטה הזו, מכונסת איברים, על המצעים הנקיים שהחלפתי ממש הרגע. אפי נתון בתוכם, שואפת אליי את ניחוח הניקיון, שהובטח באותיות ורודות על מיכל הפלסטיק של מרכך הכביסה. בטני הומה ואני בקושי נושמת.
לבשתי את הכותונת הכי יפה שלי, היא קצת שקופה, אבל לא זנותית. אני יודעת שהוא אוהב את הביריות והגרבונים, אז בשבילו לבשתי גם אותם, למרות שהם לא נוחים לי בכלל, ובפעם הקודמת הוא בכלל לא שם לב לכל התפאורה הזו שהוקמה בהקפדה יתרה במיוחד בשבילו.
אני זוכרת שהוא רק הסיט את הבייבידול הצידה וחדר אליי כך, כשאני לבושה למחצה והוא לבוש לחלוטין ורק הזין הקשה שלו נשלף ממפתח מכנסיו, בוטש בתוכי כדקה וגומר על בטני, מתנשף. אחר כך הוא מיד קם לשטוף את הזין, בזמן שאני שכבתי שם על המיטה והבד העדין נדבק לבטני ותהיתי אם יישאר כתם, וחשבתי שבאמת יש לי עוד כמה דברים להכניס לכביסה עדינה ואולי כדאי, כי אמרו שמחר כבר יתחיל לרדת גשם.
בזיכרוני תמונות חולפות כמו מתוך קדימון לסרט, הבזקים של אור ושל חושך. איך פעם בהתחלה הגוף שלו התערבל בתוך שלי, הזיעה שבינינו הדביקה את הבטנים, אני יכולה כמעט לטעום על שפתיי את המליחות האצורה בטיפת הזיעה, שנטפה מפניו אל פי הפעור מעט. על חלקן התחתון של אמות ידיי מופיעים מאליהם העיגולים הכחולים-צהבהבים של אחיזת אצבעותיו הקשות, כאילו כל זה כאן ועכשיו.
נבוכה, אני נושכת את שפתיי ומנסה להרחיק מלחיי את האודם שפרח בהן. הקולות שבתוכי שוב מתחילים בלעג מר להטיח בי כמה טיפשה ועלובה אני.
אני יודעת שזה לא רק כדי לשכב איתי, למרות מה שהחברות אומרות. זה לא זה, אנחנו מדברים המון ויש לנו שיחות עמוקות ומדהימות, על החיים, עליו, וגם עליי לפעמים. רק הוא מקשיב לי בתשומת לב כזו ושואל, ומתעניין. רק הוא מקבל אותי ככה, כמו שאני, לא הכי יפה בעולם, עם צלוליטיס בירכיים ובטן קטנה ומעוגלת, אז מה? אני כבר לא ילדה, גם הוא לא ילד.
אבל אני כבר יודעת שכשהוא יבוא, הקשר הזה ששוכן בבטני וכמעט מונע ממני נשימה מזה שבועיים של בדידות יתרופף פתאום, והכל יימס בי למראה חיוכו, והמחשבה שהוא שייך לאישה אחרת תישכח. לפחות לזמן קצר. לפחות עד שהוא יקום ממני מהר כדי שריחי לא ידבק בו, ועד שלפני שייצא מהדלת יבקש שאבדוק אם שערותיי הארוכות לא נדבקו לחולצתו, ירפרף נשיקה סתמית על לחיי ויבדוק אם יש שכנים בחוץ לפני שהוא סוגר אחריו את הדלת. לפחות עד הפעם הבאה.

בטח אירדם פתאום, תוך כדי משפט שלחשתי קרוב מאוד לאוזנו. בטוח שהבל פי ידגדג את העור החלק והעדין המצוי שם, בדיוק בין פאת הלחיים לתחילת הגילוח של הזקן, היכן שזיפים שחורים דוקרניים לעולם אינם צומחים.
הוא בטח כבר לא חושב שזה מקסים ומלא חן כפי שסבר בתחילה, כשהכל עוד היה חדש בינינו ובעולם כולו שסבב אותנו. הוא יגחך במרירות על הנטייה הזו להירדם פתאום, תוך כדי פעילות, מחר לפנות בוקר, כשאקיץ פתאום מתוך חלום רע. בטח אנשום נשימות מהירות ושטוחות, שלא מאפשרות למספיק אוויר להיכנס לריאות, לבי יפעם בעוז ויישמע באוזניי כהלמות תופים ברקות. ייקח לי כמה שניות להבין שנרדמתי אמש סמוכה על כתפו, קרוב מאוד לאוזנו שרק חציה מקשיבה לי, ושהוא בוודאי נאנח כמו תמיד ולקח עוד לגימה מהקפה החזק שלו, מסיר את משקפי הקריאה שלו ומשפשף את עיניו.
בטח אשלח יד קרה אל בטנו הקשה והחמה, ששערות שחורות מצמחות עליה, והוא יתכווץ מעט מתוך חצי-שינה, ייאנח עליי בהבל פה חמים של סדינים, יתהפך עם הגב אליי וימלמל בקול לאה וצרוד משינה שהוא מת מעייפות. אני בטח אמשוך את ידי חזרה לצידי גופי ואשכב שם בחושך, עיניי פקוחות ואספור את פעימות המחוג הגדול בשעון המעורר, והן יישמעו לי איטיות יותר ויותר ככל שהזמן ינקוף וייזל בין אצבעותיי הלופתות את הסדין.
בבוקר הוא יעמוד עירום בחדר האמבטיה, שדלתו פתוחה, ואשמע מהמיטה את רעש פכפוך זרם השתן שלו הפוגע במים שבאסלה מגובה רב. כך אתעורר ואכנס גם אני לשם, אוריד את המושב, אתיישב על האסלה, אחוריו העירומים מול פרצופי כשהוא מצחצח שיניים. אנחנו בטח לא נדבר.
כשאתקלח במים חמים שיצרבו את עורי הוא יתגלח. כשאצחצח שיניים הוא יתקלח. האדים שלי יפריעו לו, האדים שלו יפריעו לי. אני אעמוד שם, בטני צמודה אל השיש מול המראה ואחניק צעקה וגם את הדחף לזרוק את צנצנות הקרם והדאודורנט על המראה ולנפץ את דמותי הניבטת אליי לרסיסים קטנים ומעוותים. אני אזכר ביום שרק עברנו לגור פה, הארגזים היו חציים מלאים עדיין וגופו החזק גהר עליי מאחור, גם אז בטני היתה צמודה לשיש והחנקתי צעקה.
בטח אנשך את שפתיי עד שילבינו, אחליק על שערי ואצא משם בדיוק ברגע שרגליו ירטיבו את השטיחון שקנינו יחד ב"איקאה".
כשהוא יכין את הקפה שלו, אני אתעה כמו תמי בתוך השבילים שהותיר אחריו, מרימה מגבת מהרצפה, פורשת את הווילון שיתייבש, סוגרת את הברז עד הסוף, מונעת מזרזיף המים להמשיך לנטוף עד המקלחת הבאה. בטח אחשב בראשי חודשים לאחור, בודקת מתי בפעם האחרונה ידו נגעה בי, שלא על מנת לזרז אותי. בטח אחשב מתי בפעם האחרונה צעקנו, מתי בפעם האחרונה שברתי משהו מכעס, מתי בפעם האחרונה הטחתי בו שהוא מעצבן ושאני שונאת את השתיקה שלו. שבא לי להרוג אותו.
במקום זה בטח נתנהל בנימוס, נזהרים לא לפלוש האחד לטריטוריית האחר, תופרים חיוכים עבור השכנים בדרך לעבודה, לואטים "בוקר טוב" מבלי להביט לאיש בתוך העיניים.

היא מושחת את ציפורניה הקצרות בלק אדום בוהק. חשוב להיראות מטופחת, לפחות למראית עין. את השומן אי אפשר להסתיר, אז היא מנסה למשוך את תשומת הלב לפרטים אחרים.
זה לא שהיא אוהבת אותם כל כך צעירים ובלתי מנוסים. למעשה, רוב הזמן היא היתה מעדיפה פשוט חיבוק. רק להניח את הראש על חזה גברי, אבל אחד אמיתי, לא כזה ששייך למשחקים הכביכול אפלים. אבל היא יודעת שאין אחד כזה ולא יהיה אחד כזה, כי אלה בכלל לא יעיפו לכיוונה מבט.
היא מנערת את ראשה, שיערה הבלתי חפוף דבוק לקרקפתה, מנסה לא לחשוב על זה.
בפרופיל שלה היא מכנה את מבנה גופה "נשי". היא חשבה ארוכות איך לרכך את עובדת היותה כה שמנה, מודעת לכוח ההרתעה של המילה הזו, לכמה סלידה, רתיעה וזלזול קיימים בה.
היא גם הוסיפה מיני משפטים בצבעים שונים, שמעידים על היותה אשה חזקה ומובילה בכל תחומי החיים, משמיטה אגב כך את מצבה הכלכלי הקשה שנובע מעצלותה, ואת העובדה שהיא מצליחה להתקיים רק הודות לרחמיו של הגרוש שלה, שמזרים לה כספים מדי פעם.
היא מרגישה מוחמאת ובעלת ביטחון כשהיא מקבלת מסרים מגברים צעירים, כמעט ילדים, שמתחננים לשרת אותה, מודעת עד כאב לעובדה המצערת, שרבים מהם יירתעו ממנה כשיראו אותה פנים אל פנים. אבל היא לא תיתן לזה לעצור אותה. החיים התאכזרו אליה ולה יש משימה - לנצל את הגברים האלה כמו שניצלו אותה פעם. כולם בני זונות, אז כולם ישלמו.
היא בכלל לא בודקת בפרופילים שלהם, לא אכפת לה אם הוא אינטיליגנטי או נחמד. כבר במסר הראשון היא שואלת אותו כמה היה מוכן לשלם תמורת הזכות ללקק את עקבי מגפיה. לפי התשובות ידעה למי כדאי לענות ולמי לא.
היא יודעת בדיוק איך ייראה כל מפגש, היא כבר עושה את זה שנים. היא כבר למדה שהביקוש גדול מההיצע, ושימשיכו להתפשר עליה, גם אם הם יצאו מהמפגש איתה ריקניים, כואבים ומנוצלים כספית.
היא מדדה על עקביה הכמעט נמחצים תחת כובד משקלה ומאפילה את החדר הטחוב והמיושן.
בקרוב יגיע האפס החדש.

הוא כבר הבין (בדרך הקשה) שלכתוב שמעורב באירוע החגיגי זין גדול זו לא ערובה לקבלת פניות משרטועות מזדמנות. אז הוא מחק את הפרט הנ"ל מהפרופיל.
הוא יושב מול המחשב, מגרד בפדחת, קשקשי קרקפתו השומנית יורדים כפתיתי שלג ונחים לבסוף על כתפיו המגובנות.
אחרי מחשבה מעמיקה הוא משנה את הגיל. לא מזיק להוריד כמה שנים טובות.
את המצב המשפחתי הוא משאיר עמום. זה מבטיח גם את אלה שנדלקות מהבלתי מושג הנשוי וגם את אלה שמתות כבר לתפוס זרג שירביע אותן לצורך הקמת משפחה אלטרנטיבית חד הורית ונתמכת על ידי כספי משלמי המיסים. אלה גם אלה מזדיינות בדרך לשם.
ידו המגוידת נפנית כמעט מבלי משים אל אשכיו המדולדלים, הנחים מעדנות על מושב הכסא, עטופים בנוחם בבד המזיע של מכנסי הפוליאסטר הזולים, שאשתו התעקשה לרכוש לו בחנות "כלבו לחקלאי" כי הם עלו חצי מהסכום שעלה הזוג שהוא רצה מ"גולף".
הוא מגרד בהם, מושך את השערות האדמוניות שמצמחות שם פרא. מתחת לציפורניו המזוהמות מצטברת שכבת זוהמת זיעה ושתן מכמעט 24 שעות בהן לא טרח להתקלח.
זה לא שמישהי מוצצת לו בקרוב או משהו.
עיניו שטופות נימי דם קטנים מישיבה ממושכת מול מסך. הוא לא יתייאש בקלות רבה כל כך. הוא ימצא עוד ועוד כינויים "מקוריים" להפליא, שאיש לא חשב עליהם לפניו מעולם.
בסוף יצליח לצוד מישהי. כל אחת, לא משנה מי.
היא תהיה שמנה, שאף אחד לא הצליח למצוא את האשה הרזה שמסתתרת בתוכה.
היא תהיה מכוערת, שאיש לא איתר את היופי הפנימי שלה.
היא תהיה צעירה על הגבול הפלילי ממש, שלא מבינה מה עושים לה.
היא תהיה גרושה עם ילדים קטנים, שלא ראתה זין כבר שנים.
אולי היא תהיה כנועה, צייתנית, שקטה, אילמת, חירשת, מטומטמת. אולי היא תהיה אוטיסטית. אולי מעורערת בנפשה. אולי יהיה לה ריח רע מהכוס. והיא אפילו לא תדע.
אולי היא תהיה סתם נואשת לתשומת לב גברית. אולי (אם יתמזל מזלו) אבהית אפילו.
הוא עובר ברפרוף על הפרופילים של כל השולטים באתר. גונב מזה, מחקה את ההוא. זה נופל עליו כמו טון של לבנים - הכי חשוב להזכיר אהבה! זה קונה כל נקבה. מאושש, הוא מוסיף את המשפט האלמותי, שמופיע בכל פרופיל שני "בדס"מ עושים באהבה או לא עושים בכלל" (איך בא לו לרדת על צלחת חומוס עכשיו, אבל אשתו תתלונן על הפליצות מתחת לפוך בלילה. היא אפילו עלולה להגלות אותו לחדר הריק של הבן החייל. גורל אכזר!).
עכשיו לחפש תמונה. נכנס לאתר המתחרה ומוריד משהו עם איזו בלונדה שקשורה לרדיאטור מזוהם באיזה לופט מצחין. משהו שמופיע כבר ב-40 פרופילים אחרים, אבל זה באתר המתחרה, אז למי אכפת?
אשתו צועקת לו מלמעלה לכבות כבר את המחשב וללכת לישון.
בלב כבד הוא יוצא מהפרופיל המעודכן. יש למה לצפות – מחר יבדוק אם קיבל פניות. אולי זו תהיה אפילו מישהי שאנאלי זה לא גבול אצלה!
הוא קם, מושך את התחתונים החוצה מהחריץ המיוזע של התחת ומנסה לא לחשוב על הבל הפה הארומטי של אשתו הפריג'ידית, מקווה שהיא תישן בגבה אליו, במרחק סביר, בלי נגיעות מביכות מיותרות.

יש כל כך הרבה.
פשוט מדהים.
כולן "פיות של XXXX"/"ילדות-נשים" ושאר קלישאות לעוסות. משעממות שבא לתלוש את הריסים אחד אחד באצבעות חשופות רק כדי לא להירדם.
כולן מחפשות "קשר אמיתי", אף אחת לא מצהירה שהיא סתם פה בשביל זיון סוער עם מרוקאי מסוקס.
כי פה קל יותר. פה קל עד כדי הקאה.
כולן מחפשות קשר אמיתי, אבל בינתיים, עד שיימצא אחד כזה (לפחות), מוצצות בחדרי מדרגות חשוכים לעוד אידיוט כעור, נפוח כרס, עם תחת שעיר של בבון וחצ'קונים על האף. אולי גם נותנות לו לגמור בפה. בהנחה שהוא שואל אותן בכלל. מתרגשות מזה שאולי הוא ירשה להן לבלוע, כמה מרטיט. למחרת מתאכזבות שעוד אחד נוסף לרשימת הדומיקולים ה"מסוכנים". כותבות על זה בבלוג. בוכות לחברות, שגם הן "פיות" או אולי "מלאכיות". בוווו הווווו. ניצלו אותי, שברו את לבי הקט, מצצתי ונזרקתי.
נלעגות אומללות.
מחכות בכיליון עיניים ליום שישי. נתלבש במיטב המינימליזם השחור, נתחפש לזונות וניתן לכל זב איבר, חסר ביטחון, קשיש, מכוער, מצחין עם צימוק עוין להצליף בנו בפומבי במועדון המהמם שיש רק אחד כמותו בארץ, יאא איזה מרגש. גאווה גדולה. נבחרנו.
סתומות.